הי, חדשה פה..
נראה לי שפה זה המקום לכתוב את המגילה שכתבתי לעצמי אתמול בלילה.. הרהורים על המשך / סיום הטיפול... רקע - אני בטיפול כמעט שנתיים וחצי, ולפני חודש וקצת, לקחתי "חופש נפשי" יזום, הפסקה של חודש וחצי.. ואחרי החגים, אני אמורה לחזור לטיפול.. הנה המגילה מגיעה.. אני כבר חודש פלוס בלי טיפול, ואני מתפקדת, וחיה, ומתמודדת, ועצובה ושמחה וקל וקשה ויש את הכל מהכל. ובעיקר, אני מגלה שאני יכולה לבד. לאחרונה יוצא שמגיעים לידי (או שנפתחה איזו דלת בתוכי) ספרים של חיזוק האני, של משמעות הדרך בה אנחנו צועדים, של איך ולאן אנחנו צועדים. יש שיקראו לזה ספרי רוחניות, אני קוראת לזה ספרי תובנה. אבל לא משנה ההגדרה, משנה שמשהו (הרבה משהו) מתוך זה נכנס אלי פנימה. חלק כבר מוצא את מקומו הידוע, הנוח, המוכר, בעניין של "כבר הגעתי למקום הזה" וחלק חושב איך אפשר להגיע למקום ההוא.. מהי הדרך לשים מאחור דפוסי התנהגות/חשיבה/פעולה כאלה או אחרים, שלא מתאימים לי, ולאמץ דפוסים אחרים.. קראתי את "המכשול האחרון" (ספר מדהים מדהים מדהים, בגדול (מאוד בגדול) הוא על הזמן הנכון, האדם הנכון והמקום הנכון לפעולה, לשינוי, לגילוי), ועכשיו למשל אני קוראת את "חשיבה חיובית כדרך חיים" ועד עכשיו אני מגלה שאחד לאחד אני פועלת לפי הספר הזה. או יותר נכון, בתקופות מסוימות אני פועלת לפי הספר הזה, שבעיקר מלמד איך לקבל כל רגש שמגיע, לאהוב אותו, להיות בו, וככה הוא ישתחרר מאיתנו ונגיע לדרגה "הרגשתית" גבוהה יותר. ונוכל לקבל יותר עוד רגשות שמגיעים, ולחוות אותם, ולתת גם להם להשתחרר. הספר גם מצדד בעובדה שלכל סיטואציה שקיימת בעולמנו, אנחנו בוחרים איך להגיב, ואיזה כדור לתפוס מתוך ים הכדורים שנזרקים לעברנו או חולפים לידנו.. אנחנו בוחרים אם להיות במסלול של הכדור או לזוז טיפה הצידה, אם לתפוס את הכדור ולהחזיק אותו אצלנו, ולכמה זמן. בכל מקרה, סטיתי קצת.. אני חושבת לעצמי הרבה בתקופה האחרונה, האם למעשה, לעת עתה, לא כדאי שאקח פסק זמן מהטיפול? האם לא מספיק לבכות ולהיות עצובה ולחפור בעבר ובכאב. האם לא הגיע הזמן לשים את הדברים הללו מאחור? האם צריך לחפור בהם? האם לא כדאי להניח להם? הרי תמיד יהיה על מה לדבר, ובמה להעמיק, ובמה לטפל, וכאב חדש יתגלה.. אבל, עד מתי? והאם נחוץ לחפור בכל דבר? כשאני בטיפול, אני נכנסת לעומק, אני לא מוותרת לעצמי, וחווה את כל התהליך במלואו, כולל בעוצמות ענקיות שאני נשאבת אליהן. זה לוקח ממני המון אנרגיות, לעיתים זה גורם לי להיות בדאון ימים שלמים, ועוד יותר מזה – לנתב אנרגיות שאולי נדרשות לעצמי, לטובת מסיכות כדי להמשיך לתפקד, גם בימים שנראה שהתפקוד בלתי אפשרי.. אז בשביל מה? למה לא לנתב את האנרגיות האלה לטובת החיים עצמם, לטובת הדרך שהחיים מובילים אותי בה, או שאני מובילה את עצמי בה? הרי למעשה, אני יכולה לבד.. גם בחופשה הנפשית הזו, היו איזה שבוע-שבועיים מאוד קשים. בהם כעסתי על כל העולם, בהם חשתי בדידות תהומית, שהקפיאה את כל כולי. באחד מהימים הללו, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לבד, והתקשרתי למטפלת שלי. דיברנו קצת, אבל הבנתי שבשיחה בטלפונית לא אוכל לתמצת את מה שאני מרגישה, וביקשתי פגישה. הפגישה נקבעה לתחילת השבוע, ובסופו של דבר ביטלתי אותה, כי דיברתי שיחת נפש עם חברה קרובה, והוקל לי. פרקתי מעלי את מה שרבץ, את מה שחיכה "למקל הקסמים" של המטפלת שלי (ועוד בחינם..) אני שואלת את עצמי, במקום שאליו הגעתי, אחרי שנתיים וחצי של טיפול, עם מטפלת מדהימה, שהתאימה את עצמה אלי, לקצב שלי, לרצון שלי להתקדם או ללכת אחורה, שהיא בעלת ניסיון ומומחיות רבה, ובאמת, רק שבחים יש לי עליה ועל הקשר שנוצר ביננו, ובכל זאת, אני שואלת את עצמי, במה היא עוד יכולה לעזור לי? איך היא עוד יכולה לקדם אותי (למעשה אני מודעת לזה שאני היא זו המקדמת אותי, אבל היא שותפה לדרך, ולכן אני מטילה גם עליה את האחריות)? ושוב עולה התשובה, שיש עוד במה לחפור, ועל מה לדבר, אבל האם זה נחוץ? אני יודעת בתוכי, שהידיעה שהיא נמצאת ברקע, שהיא זמינה אם אצטרך אותה, מרגיעה.. למדתי עם הזמן ועם הטיפול, להתמודד לבד. אם בעבר הייתי כל דבר אומרת שנדחה את העיבוד והטיפול במשהו מטריד לשעה הטיפולית, הרי שהיום אני מתמודדת כמעט עם כל מה שמגיע לבד, או בעזרת חברה או שתיים, ואח"כ מדווחת בטיפול ואולי חופרים קצת יותר לעומק.. אז אולי באמת... מצד שני (או שלישי או רביעי, מי סופר), בפעמים שהגעתי לאותה נקודה בטיפול, בה לכאורה לא היו לי נושאים לדבר עליהם, ועלתה השאלה למה אני ממשיכה לבוא, או מה אני רוצה מהטיפול, אמרתי שלא משנה מה, הידיעה שיש לי את השעה הזו, שהיא שלי, שבה אני שמה בחוץ את הרעש והבלאגן והשגרה והלחץ היומיומיים, ונרגעת, או פורקת, או שואלת, או חושבת, או ממוקדת, והכי הכי, שעה שהיא נטו שלי ובשבילי ובה אני אני, זה מה שאני רוצה שימשיך להיות. אפילו שנשב ונשתוק וננשום ביחד (ואני שונאת שתיקות בטיפול..) אבל תכלס, גם אם אני מגיעה לשעה טיפולית ולכאורה אין לי מה לדבר בה, אני מתכנסת לתוכה. לכל שעה טיפולית, בערך שעתים לפני אני חושבת על מה היה פעם קודמת, ואיך עבר השבוע, ומה אדבר, ואיך יהיה.. די יוצאת מהעולם הרגיל לעולם הפנימי שלי, למרחב הטיפולי.. ולצאת מהמרחב הטיפולי זה בדיוק אותו התהליך.. של לסגור את הפגישה עם עצמי, ולחזור לחיים.. לפעמים זה לוקח שעה, לפעמים ימים שלמים, לפעמים זה לא נסגר עד הפגישה הבאה (דחופה או רגילה). אז מה קורה? יוצא שהחיים שלי נעים סביב הטיפול, אם אני רוצה או לא רוצה.. ולא, אני לא תלותית במטפלת שלי, ולא, אני לא חושבת 24 שעות על הטיפול. כבר לא. לפעמים יש פגישות שמציפות נושאים שעולים מולי ונמצאים 24 שעות, אם אני רוצה או לא, עד שהם לאט לאט דועכים, כי הגל עבר, ובאיזשהו מקום מחכים לגל הבא.. אז לחיות בין גל לגל? לא בטוחה שיש לי כח לזה.. לא בטוחה שאני רוצה לנתב את האנרגיות שלי לחיים כאלה.. המטפלת שלי דוגלת בשילוב הטיפול בחיים, ולא החיים בטיפול. בכל פעם שרציתי חופש, או רציתי לרווח את הפגישות, היא היתה איתי, תמכה, עודדה. תמיד דיברנו על זה ביחד, בעד ונגד, מה מפחיד, מה מאתגר. תמיד זה היה מתוך בחירה ולא מתוך בריחה. ומתוך הידיעה שגם הנפש צריכה מנוחה. שאי אפשר לחפור ולחפור ולחפור.. בסוף מגיעים לבור בלי תחתית.. אני יודעת שהתשובה נמצאת בתוכי. שאולי עצם העלאת השאלה, והספקות, היא התשובה, שעלי לקחת פסק זמן ארוך יותר מהטיפול. והידיעה שהמטפלת שלי תהיה זמינה לי, אם וכאשר, יכולה להוות מרגוע עבורי, לתת לי לצעוד לבד, כשיש מי שיתפוס אותי אם אפול.. אבל בעצם, למה שאפול? ולמה שלא אפול? הרי כולנו חווים את כל קשת הרגשות, כולם נופלים וקמים, מתמודדים וממשיכים.. יש לי את הכלים, את היכולת, וגם, את הקול הפנימי של המטפלת שלי, שנמצא בתוכי. לא צריך את הספה בשביל זה..אז אולי באמת.. בכל מקרה, לעת עתה נדחית ההחלטה. אני חוזרת לשתי פגישות והמטפלת שלי יוצאת לחופש של כמה שבועות.. אחריה נראה לי אצטרך להחליט.. או שלא.. לא יודעת.. היה לי חשוב להוציא החוצה את המחשבות האלה, לא להשאיר אותן תקועות בתוכי. זרמתי עם הכתיבה, עם מחשבה שהובילה מחשבה.. בטח יהיו עוד כמה במהלך התקופה..
שקראתם עד לכאן.. אשמח לשמוע מה דעתכם.. למי שהיה בצומת הזו שאני נמצאת בו עכשיו, איך אצלכם התקבלה החלטה על להפסיק את הטיפול? זה נורא מפחיד, לא?...
נראה לי שפה זה המקום לכתוב את המגילה שכתבתי לעצמי אתמול בלילה.. הרהורים על המשך / סיום הטיפול... רקע - אני בטיפול כמעט שנתיים וחצי, ולפני חודש וקצת, לקחתי "חופש נפשי" יזום, הפסקה של חודש וחצי.. ואחרי החגים, אני אמורה לחזור לטיפול.. הנה המגילה מגיעה.. אני כבר חודש פלוס בלי טיפול, ואני מתפקדת, וחיה, ומתמודדת, ועצובה ושמחה וקל וקשה ויש את הכל מהכל. ובעיקר, אני מגלה שאני יכולה לבד. לאחרונה יוצא שמגיעים לידי (או שנפתחה איזו דלת בתוכי) ספרים של חיזוק האני, של משמעות הדרך בה אנחנו צועדים, של איך ולאן אנחנו צועדים. יש שיקראו לזה ספרי רוחניות, אני קוראת לזה ספרי תובנה. אבל לא משנה ההגדרה, משנה שמשהו (הרבה משהו) מתוך זה נכנס אלי פנימה. חלק כבר מוצא את מקומו הידוע, הנוח, המוכר, בעניין של "כבר הגעתי למקום הזה" וחלק חושב איך אפשר להגיע למקום ההוא.. מהי הדרך לשים מאחור דפוסי התנהגות/חשיבה/פעולה כאלה או אחרים, שלא מתאימים לי, ולאמץ דפוסים אחרים.. קראתי את "המכשול האחרון" (ספר מדהים מדהים מדהים, בגדול (מאוד בגדול) הוא על הזמן הנכון, האדם הנכון והמקום הנכון לפעולה, לשינוי, לגילוי), ועכשיו למשל אני קוראת את "חשיבה חיובית כדרך חיים" ועד עכשיו אני מגלה שאחד לאחד אני פועלת לפי הספר הזה. או יותר נכון, בתקופות מסוימות אני פועלת לפי הספר הזה, שבעיקר מלמד איך לקבל כל רגש שמגיע, לאהוב אותו, להיות בו, וככה הוא ישתחרר מאיתנו ונגיע לדרגה "הרגשתית" גבוהה יותר. ונוכל לקבל יותר עוד רגשות שמגיעים, ולחוות אותם, ולתת גם להם להשתחרר. הספר גם מצדד בעובדה שלכל סיטואציה שקיימת בעולמנו, אנחנו בוחרים איך להגיב, ואיזה כדור לתפוס מתוך ים הכדורים שנזרקים לעברנו או חולפים לידנו.. אנחנו בוחרים אם להיות במסלול של הכדור או לזוז טיפה הצידה, אם לתפוס את הכדור ולהחזיק אותו אצלנו, ולכמה זמן. בכל מקרה, סטיתי קצת.. אני חושבת לעצמי הרבה בתקופה האחרונה, האם למעשה, לעת עתה, לא כדאי שאקח פסק זמן מהטיפול? האם לא מספיק לבכות ולהיות עצובה ולחפור בעבר ובכאב. האם לא הגיע הזמן לשים את הדברים הללו מאחור? האם צריך לחפור בהם? האם לא כדאי להניח להם? הרי תמיד יהיה על מה לדבר, ובמה להעמיק, ובמה לטפל, וכאב חדש יתגלה.. אבל, עד מתי? והאם נחוץ לחפור בכל דבר? כשאני בטיפול, אני נכנסת לעומק, אני לא מוותרת לעצמי, וחווה את כל התהליך במלואו, כולל בעוצמות ענקיות שאני נשאבת אליהן. זה לוקח ממני המון אנרגיות, לעיתים זה גורם לי להיות בדאון ימים שלמים, ועוד יותר מזה – לנתב אנרגיות שאולי נדרשות לעצמי, לטובת מסיכות כדי להמשיך לתפקד, גם בימים שנראה שהתפקוד בלתי אפשרי.. אז בשביל מה? למה לא לנתב את האנרגיות האלה לטובת החיים עצמם, לטובת הדרך שהחיים מובילים אותי בה, או שאני מובילה את עצמי בה? הרי למעשה, אני יכולה לבד.. גם בחופשה הנפשית הזו, היו איזה שבוע-שבועיים מאוד קשים. בהם כעסתי על כל העולם, בהם חשתי בדידות תהומית, שהקפיאה את כל כולי. באחד מהימים הללו, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לבד, והתקשרתי למטפלת שלי. דיברנו קצת, אבל הבנתי שבשיחה בטלפונית לא אוכל לתמצת את מה שאני מרגישה, וביקשתי פגישה. הפגישה נקבעה לתחילת השבוע, ובסופו של דבר ביטלתי אותה, כי דיברתי שיחת נפש עם חברה קרובה, והוקל לי. פרקתי מעלי את מה שרבץ, את מה שחיכה "למקל הקסמים" של המטפלת שלי (ועוד בחינם..) אני שואלת את עצמי, במקום שאליו הגעתי, אחרי שנתיים וחצי של טיפול, עם מטפלת מדהימה, שהתאימה את עצמה אלי, לקצב שלי, לרצון שלי להתקדם או ללכת אחורה, שהיא בעלת ניסיון ומומחיות רבה, ובאמת, רק שבחים יש לי עליה ועל הקשר שנוצר ביננו, ובכל זאת, אני שואלת את עצמי, במה היא עוד יכולה לעזור לי? איך היא עוד יכולה לקדם אותי (למעשה אני מודעת לזה שאני היא זו המקדמת אותי, אבל היא שותפה לדרך, ולכן אני מטילה גם עליה את האחריות)? ושוב עולה התשובה, שיש עוד במה לחפור, ועל מה לדבר, אבל האם זה נחוץ? אני יודעת בתוכי, שהידיעה שהיא נמצאת ברקע, שהיא זמינה אם אצטרך אותה, מרגיעה.. למדתי עם הזמן ועם הטיפול, להתמודד לבד. אם בעבר הייתי כל דבר אומרת שנדחה את העיבוד והטיפול במשהו מטריד לשעה הטיפולית, הרי שהיום אני מתמודדת כמעט עם כל מה שמגיע לבד, או בעזרת חברה או שתיים, ואח"כ מדווחת בטיפול ואולי חופרים קצת יותר לעומק.. אז אולי באמת... מצד שני (או שלישי או רביעי, מי סופר), בפעמים שהגעתי לאותה נקודה בטיפול, בה לכאורה לא היו לי נושאים לדבר עליהם, ועלתה השאלה למה אני ממשיכה לבוא, או מה אני רוצה מהטיפול, אמרתי שלא משנה מה, הידיעה שיש לי את השעה הזו, שהיא שלי, שבה אני שמה בחוץ את הרעש והבלאגן והשגרה והלחץ היומיומיים, ונרגעת, או פורקת, או שואלת, או חושבת, או ממוקדת, והכי הכי, שעה שהיא נטו שלי ובשבילי ובה אני אני, זה מה שאני רוצה שימשיך להיות. אפילו שנשב ונשתוק וננשום ביחד (ואני שונאת שתיקות בטיפול..) אבל תכלס, גם אם אני מגיעה לשעה טיפולית ולכאורה אין לי מה לדבר בה, אני מתכנסת לתוכה. לכל שעה טיפולית, בערך שעתים לפני אני חושבת על מה היה פעם קודמת, ואיך עבר השבוע, ומה אדבר, ואיך יהיה.. די יוצאת מהעולם הרגיל לעולם הפנימי שלי, למרחב הטיפולי.. ולצאת מהמרחב הטיפולי זה בדיוק אותו התהליך.. של לסגור את הפגישה עם עצמי, ולחזור לחיים.. לפעמים זה לוקח שעה, לפעמים ימים שלמים, לפעמים זה לא נסגר עד הפגישה הבאה (דחופה או רגילה). אז מה קורה? יוצא שהחיים שלי נעים סביב הטיפול, אם אני רוצה או לא רוצה.. ולא, אני לא תלותית במטפלת שלי, ולא, אני לא חושבת 24 שעות על הטיפול. כבר לא. לפעמים יש פגישות שמציפות נושאים שעולים מולי ונמצאים 24 שעות, אם אני רוצה או לא, עד שהם לאט לאט דועכים, כי הגל עבר, ובאיזשהו מקום מחכים לגל הבא.. אז לחיות בין גל לגל? לא בטוחה שיש לי כח לזה.. לא בטוחה שאני רוצה לנתב את האנרגיות שלי לחיים כאלה.. המטפלת שלי דוגלת בשילוב הטיפול בחיים, ולא החיים בטיפול. בכל פעם שרציתי חופש, או רציתי לרווח את הפגישות, היא היתה איתי, תמכה, עודדה. תמיד דיברנו על זה ביחד, בעד ונגד, מה מפחיד, מה מאתגר. תמיד זה היה מתוך בחירה ולא מתוך בריחה. ומתוך הידיעה שגם הנפש צריכה מנוחה. שאי אפשר לחפור ולחפור ולחפור.. בסוף מגיעים לבור בלי תחתית.. אני יודעת שהתשובה נמצאת בתוכי. שאולי עצם העלאת השאלה, והספקות, היא התשובה, שעלי לקחת פסק זמן ארוך יותר מהטיפול. והידיעה שהמטפלת שלי תהיה זמינה לי, אם וכאשר, יכולה להוות מרגוע עבורי, לתת לי לצעוד לבד, כשיש מי שיתפוס אותי אם אפול.. אבל בעצם, למה שאפול? ולמה שלא אפול? הרי כולנו חווים את כל קשת הרגשות, כולם נופלים וקמים, מתמודדים וממשיכים.. יש לי את הכלים, את היכולת, וגם, את הקול הפנימי של המטפלת שלי, שנמצא בתוכי. לא צריך את הספה בשביל זה..אז אולי באמת.. בכל מקרה, לעת עתה נדחית ההחלטה. אני חוזרת לשתי פגישות והמטפלת שלי יוצאת לחופש של כמה שבועות.. אחריה נראה לי אצטרך להחליט.. או שלא.. לא יודעת.. היה לי חשוב להוציא החוצה את המחשבות האלה, לא להשאיר אותן תקועות בתוכי. זרמתי עם הכתיבה, עם מחשבה שהובילה מחשבה.. בטח יהיו עוד כמה במהלך התקופה..
