היסודות ההלכתיים
השלום והברכה ! נתבקשתי ע"י אחד מחברי הבלוג להביא בקצרה את היסודות ההלכתיים לענין איסור משכב זכור והנה הם לפניכם כדלהלן: האיסור על שני זכרים לקיים יחסי מין זה עם זה הוא איסור תורה ברור המופיע בספר ויקרא בפרשת "אחרי מות" כאזהרה: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (יח/כב). ובפרשת "קדושים" מצוין עונשו של העובר על האיסור, כאשר התורה אומרת: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם" (כ/יג). חז"ל דנו באיסור זה בכמה מקומות, והם מבהירים, בין השאר, שהוא חל במידה שווה על מי שהיה אקטיבי בפעולת העבירה כעל מי שהיה פסיבי בביצועה. רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו רק בשאלה מניין למדים את האזהרה לנשכב ואת דינו שיהא כדין השוכב- האם מן הפסוק בספר דברים (כג/יח): "ולא יהיה קדש מבני ישראל" או בדרך של קריאה כפולת היגוי ומשמעות של המילים: "לא תשכב" שניתנות להיקרא גם: "לא תשכב" בכ"ף צרויה. למחלוקת זו יש משמעות מעשית כאשר אדם בא על הזכור וגם הביא את הזכור עליו, שכן לפי רבי ישמעאל הוא חייב שתיים, ואילו לרבי עקיבא אינו חייב אלא משום לאו אחד. (סנהדרין נד ע"ב, כריתות ב ע"א, ילקוט שמעוני תקצ"ח). שאלה חשובה בסוגיה דידן היא: מהו המעשה המחייב במצוות לא תעשה זו שאנו דנים בה? ותשובתה היא, שהמעשה המחייב הינו ביאה דרך פי הטבעת, והגמרא מוסיפה ולומדת שגם המערה בזכר חייב, משום שנאמר בפסוק: "משכבי אשה" ומשתמע מכך, שכל מעשה המחייב ביחסי אישות אסורים עם ערווה מחייב גם במשכב זכר. בהתאם לכך העראה מחייבת כגמר ביאה, שהרי בביאת נדה נאמר: "את מקורה הערה" (ויקרא כ/יח) ומשם למדו לכל העריות. (הוריות ד ע"א וביבמות מה ע"ב נחלקו חכמים בשאלת מהותה של ההעראה). בתחום ההלכתי איסור משכב זכר הוא אכן חלק בלתי נפרד מאיסורי העריות. יחד עם זה בולט ההבדל שבין איסורי העריות כולם ובין איסור משכב זכר ומשכב בהמה. בכל איסורי הערווה קיים הציווי: "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח/ו), האוסר כל מגע פיזי בין אותם האסורים זה על זה, ונוסף על כך קיימות הרחקות שונות מגזרת חכמים (ראה שו"ע אבהע"ז סי' כ-כא). ביחסים שבין שני גברים לא קיימים איסורי ההרחקה האלו, ומעיקר הדין לא נאסר אלא האקט המיני עצמו. נוסף על האמור, היה בין המחברים אף מי שהחיל את המצווה "לא תנאף" על כל הקשור בהוצאת זרע של כדין, ועל פי דבריו מסתבר שגם משכב זכר נמצא בכלל מצוה זו (רבי אלעזר אזכרי ב"ספר חרדים" פרק ל"ב). חשוב להזכיר עוד את דעתם של כמה ראשונים, הסבורים, שהמקים משכב זכר עובר לא רק על מצוות לא תעשה אלא אף מבטל מצות עשה: "ודבק באשתו" (בראשית ב/כד). ראשונים אלו רואים, אפוא, את האיסור הנדון, כפוגע בהכרח בקיום חיי משפחה (ראה בראשית רבה ובתוס' לקידושין כא ע"ב, ד"ה: "אשת" וכן במנחת חינוך מצוה רט). הלימוד מן הפסוק "ודבק באשתו" מרחיב את חלות האיסור גם לבני נח. (ראה בפירוש רש"י, עבודה זרה טו ע"ב, ד"ה: "ואין מוסרין להם חינוך"). בניגוד למשכב זכרים, איסור על לסביות אינו מפורש בתורה, ונחלקו הפוסקים האם יש לראות בו איסור תורה או איסור מדרבנן. (על איסור נשים המסוללות זו בזו ראה תורת כהנים ויקרא יח/ג, שבת סה ע"א, יבמות עו ע"א, בספר הלבוש, אבהע"ז סי' כ- כתב שזהו איסור תורה, ואילו בפרישה שם רואה בו איסור מדרבנן). חז"ל למדו שהאיסור נכלל בציווי: "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" (ויקרא יח/ג) והם הסבירו: "מה היו עושים? איש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואלו הן נשים המסוללות זו בזו". כוונתם על פי רש"י (יבמות עו ע"א) שנשים אלו "משפשפות נקבתן זו לזו דרך תשמיש" או כלשון הרמ"א: "משחקות ומתחככות זו בזו" (אבהע"ז כ/ב). (נוסף לאמור, יש להזכיר גם את פירוש הריב"ן שלדעתו נשים המסוללות "מטילות זו בזו שכבת זרע שקיבלו מבעליהן" אך דעתו נדחתה על ידי התוס' ביבמות עו ע"א, ד"ה: "המסוללות", ולא הובאה להלכה על ידי מי מהפוסקים). הרמב"ם בהביאו דין להלכה (הלכות איסור וביאה כא/ח) טורח להשמיענו שאין לאיסור זה לאו מיוחד, באשר הפסוק הנ"ל מבטא מצווה כללית שמעשים הרבה נכללים בה. משום כך אף לא מנה את "כמעשה ארץ מצרים" כמצוה בספר המצוות שלו. הרמב"ם פוסק, אפוא, שאין מלקים על איסור זה, הן משום שאין לו לאו מיוחד והן משום שאין יחסים בין נשים יכולים להיחשב כביאה כלל. יחד עם זאת, לדעתו "ראוי להכותן מכת מרדות" ולדעת הטו"ר יש אף לנדותן. הפוסקים מטילים אחריות על הגברים למנוע את נשיהן מלסביות, על ידי מניעת קשר בין האשה ובין אותם נשים המועדות לעבירה זו (שו"ע, שם). ברם, גם בנושא זה אנו יכולים למצוא שיחסי אשה עם אשה אחרת השתנו לקולא משאר יחסים אסורים, בכך שאין האשה נאסרת בגינם לבעלה. השאלה האם נאסרת אשה לסבית לכהן גדול או אף לכהן הדיוט, מהווה סלע מחלוקת בתלמוד ובפוסקים, באשר יש אי בהירות על הגדרת המעשה- האם הוא בגדר מעשה זנות שיש בו כדי לאסור את האשה על כל כהן או מעשה פריצות גרידא, ולא תיאסר אלא על כהן גדול לפי שאינה עוד בגדר בתולה שלימה (ראה שבת סה ע"ב ובפירוש רש"י ותוס' על אתר). * מי שמעוניין יכול לפנות אלי באמצעות הכרטיס או למייל. בברכת חונן הדעת.
השלום והברכה ! נתבקשתי ע"י אחד מחברי הבלוג להביא בקצרה את היסודות ההלכתיים לענין איסור משכב זכור והנה הם לפניכם כדלהלן: האיסור על שני זכרים לקיים יחסי מין זה עם זה הוא איסור תורה ברור המופיע בספר ויקרא בפרשת "אחרי מות" כאזהרה: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (יח/כב). ובפרשת "קדושים" מצוין עונשו של העובר על האיסור, כאשר התורה אומרת: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם" (כ/יג). חז"ל דנו באיסור זה בכמה מקומות, והם מבהירים, בין השאר, שהוא חל במידה שווה על מי שהיה אקטיבי בפעולת העבירה כעל מי שהיה פסיבי בביצועה. רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו רק בשאלה מניין למדים את האזהרה לנשכב ואת דינו שיהא כדין השוכב- האם מן הפסוק בספר דברים (כג/יח): "ולא יהיה קדש מבני ישראל" או בדרך של קריאה כפולת היגוי ומשמעות של המילים: "לא תשכב" שניתנות להיקרא גם: "לא תשכב" בכ"ף צרויה. למחלוקת זו יש משמעות מעשית כאשר אדם בא על הזכור וגם הביא את הזכור עליו, שכן לפי רבי ישמעאל הוא חייב שתיים, ואילו לרבי עקיבא אינו חייב אלא משום לאו אחד. (סנהדרין נד ע"ב, כריתות ב ע"א, ילקוט שמעוני תקצ"ח). שאלה חשובה בסוגיה דידן היא: מהו המעשה המחייב במצוות לא תעשה זו שאנו דנים בה? ותשובתה היא, שהמעשה המחייב הינו ביאה דרך פי הטבעת, והגמרא מוסיפה ולומדת שגם המערה בזכר חייב, משום שנאמר בפסוק: "משכבי אשה" ומשתמע מכך, שכל מעשה המחייב ביחסי אישות אסורים עם ערווה מחייב גם במשכב זכר. בהתאם לכך העראה מחייבת כגמר ביאה, שהרי בביאת נדה נאמר: "את מקורה הערה" (ויקרא כ/יח) ומשם למדו לכל העריות. (הוריות ד ע"א וביבמות מה ע"ב נחלקו חכמים בשאלת מהותה של ההעראה). בתחום ההלכתי איסור משכב זכר הוא אכן חלק בלתי נפרד מאיסורי העריות. יחד עם זה בולט ההבדל שבין איסורי העריות כולם ובין איסור משכב זכר ומשכב בהמה. בכל איסורי הערווה קיים הציווי: "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח/ו), האוסר כל מגע פיזי בין אותם האסורים זה על זה, ונוסף על כך קיימות הרחקות שונות מגזרת חכמים (ראה שו"ע אבהע"ז סי' כ-כא). ביחסים שבין שני גברים לא קיימים איסורי ההרחקה האלו, ומעיקר הדין לא נאסר אלא האקט המיני עצמו. נוסף על האמור, היה בין המחברים אף מי שהחיל את המצווה "לא תנאף" על כל הקשור בהוצאת זרע של כדין, ועל פי דבריו מסתבר שגם משכב זכר נמצא בכלל מצוה זו (רבי אלעזר אזכרי ב"ספר חרדים" פרק ל"ב). חשוב להזכיר עוד את דעתם של כמה ראשונים, הסבורים, שהמקים משכב זכר עובר לא רק על מצוות לא תעשה אלא אף מבטל מצות עשה: "ודבק באשתו" (בראשית ב/כד). ראשונים אלו רואים, אפוא, את האיסור הנדון, כפוגע בהכרח בקיום חיי משפחה (ראה בראשית רבה ובתוס' לקידושין כא ע"ב, ד"ה: "אשת" וכן במנחת חינוך מצוה רט). הלימוד מן הפסוק "ודבק באשתו" מרחיב את חלות האיסור גם לבני נח. (ראה בפירוש רש"י, עבודה זרה טו ע"ב, ד"ה: "ואין מוסרין להם חינוך"). בניגוד למשכב זכרים, איסור על לסביות אינו מפורש בתורה, ונחלקו הפוסקים האם יש לראות בו איסור תורה או איסור מדרבנן. (על איסור נשים המסוללות זו בזו ראה תורת כהנים ויקרא יח/ג, שבת סה ע"א, יבמות עו ע"א, בספר הלבוש, אבהע"ז סי' כ- כתב שזהו איסור תורה, ואילו בפרישה שם רואה בו איסור מדרבנן). חז"ל למדו שהאיסור נכלל בציווי: "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" (ויקרא יח/ג) והם הסבירו: "מה היו עושים? איש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואלו הן נשים המסוללות זו בזו". כוונתם על פי רש"י (יבמות עו ע"א) שנשים אלו "משפשפות נקבתן זו לזו דרך תשמיש" או כלשון הרמ"א: "משחקות ומתחככות זו בזו" (אבהע"ז כ/ב). (נוסף לאמור, יש להזכיר גם את פירוש הריב"ן שלדעתו נשים המסוללות "מטילות זו בזו שכבת זרע שקיבלו מבעליהן" אך דעתו נדחתה על ידי התוס' ביבמות עו ע"א, ד"ה: "המסוללות", ולא הובאה להלכה על ידי מי מהפוסקים). הרמב"ם בהביאו דין להלכה (הלכות איסור וביאה כא/ח) טורח להשמיענו שאין לאיסור זה לאו מיוחד, באשר הפסוק הנ"ל מבטא מצווה כללית שמעשים הרבה נכללים בה. משום כך אף לא מנה את "כמעשה ארץ מצרים" כמצוה בספר המצוות שלו. הרמב"ם פוסק, אפוא, שאין מלקים על איסור זה, הן משום שאין לו לאו מיוחד והן משום שאין יחסים בין נשים יכולים להיחשב כביאה כלל. יחד עם זאת, לדעתו "ראוי להכותן מכת מרדות" ולדעת הטו"ר יש אף לנדותן. הפוסקים מטילים אחריות על הגברים למנוע את נשיהן מלסביות, על ידי מניעת קשר בין האשה ובין אותם נשים המועדות לעבירה זו (שו"ע, שם). ברם, גם בנושא זה אנו יכולים למצוא שיחסי אשה עם אשה אחרת השתנו לקולא משאר יחסים אסורים, בכך שאין האשה נאסרת בגינם לבעלה. השאלה האם נאסרת אשה לסבית לכהן גדול או אף לכהן הדיוט, מהווה סלע מחלוקת בתלמוד ובפוסקים, באשר יש אי בהירות על הגדרת המעשה- האם הוא בגדר מעשה זנות שיש בו כדי לאסור את האשה על כל כהן או מעשה פריצות גרידא, ולא תיאסר אלא על כהן גדול לפי שאינה עוד בגדר בתולה שלימה (ראה שבת סה ע"ב ובפירוש רש"י ותוס' על אתר). * מי שמעוניין יכול לפנות אלי באמצעות הכרטיס או למייל. בברכת חונן הדעת.