הינה הסיפור שלי
שלום לכולם אני מקווה שאני בפורום הנכון, אבל נראה לי שיש פה מקום לסיפור החיים שלי. בגיל 6 וחצי שלחו אותי ואת אחותי הקטנה לאימוץ, כל החיים שלי אחרי זה היו סיוט, שנאתי את זה שלקחו אותי מהבית שלי, מהמשפחה שלי ומהחברים שלי. את ההורים המאמצים שלי לא ראיתי בתור ההורים שלי עד גיל 19 שאז קרה דבר מסויים שאני ידבר עליו בהמשך. הגעתי לבית ספר שא הייתי שם מקובלת הייתי מהאלה שכולם בכיתה שונאים ומתיחסיים בצורה הכי נוראית שבן אדם יכול לקבל. בגיל 9 חשבתי לראשונה על התאבדות, אבל חשבתי ברצינות, רציתי למות לרציתי לסיים את כל הסבל הזה שחוויתי באותה תקופה, שנאתי את החיים שלי, הרגשתי לבד הרגשתי שאין לי שום דבר בעולם הזה. והייתי רק בת 9, לא עשיתי את זה כי הייתי כל כך קטנה ולא מצאתי את הדרך לעשות את זה. וכך עבר לו הזמן עד שהגעתי לגיל 16 ונסעתי לסמאר סקול, ושם מצאתי את עצמי מחדש. הגעתי לשם והייתי עצמי ואנשים אהבו את זה, גיליתי שם את האהבה שלי לריקוד, ושבעצם אני טובה בזה, משהו לא ידעתי לפני זה. גיליתי את כל התכונות הטובות בי, ואת התכונות שלא אהבתי בעצמי למדתי לקבל אותם, ולהסתדר איתם מה שלא היה לי לפני זה, ולמדתי בפעם הראשונה בחיים שלי אישהו לקבל את האימוץ. עם הזמן עלה לי יותר ויותר הביטחון העצמי שלי, התטרפתי לאירגון נוער, ושם פרחתי, הפכתי לבן אדם שבחיים לא חשבתי שאני יהיה, בן אדם שמח, אופטימי, בן אדם שגורם לחיוך לכל מי שמסביב בגלל החיוך הנצחי שהיה על הפנים שלי באותם ימים. בגיל 18 בתקופת הבגרויות של י"ב התחילו לי כאבים ברגליים, אבל שאני אומרת כאבים אני מתכוונת לכאבים שאני מקווה שאף אחד לא יכווה אותם ושאף אחד לא חווה כמותם, כאבים שגרמו לי תוך זמן קצר להגיע לכיסא גלגלים כי פשוט לא יכולתי לדרוך על הרגליים שלי, אישפזו אותי בבית חולים בניסיון לברר מה זה, מה שעד היום לא יודעים. כעבור שבועיים קמתי מהכיסא הגלגלים כי לא הייתה לי ברירה, ופשוט התחלתי להתמודד עם המצב, במצב שהייתי שבקושי יכולתי לעמוד על הרגליים התגייסתי לצבא, נכון שכל השירות שלי הייתי פקידה, אבל התגייסתי, עם הזמן הכאבים התחלשו ויכולתי להתמודד איתם, בצורה טובה. לפני שנה בגיל 19 יצאתי קשר מחדש עם המשפחה שלי ואז החור שהיה לי בלב כל החיים שלי הושלם. וגם יש לי חבר כבר יותר משנה שאני אוהבת נורא. לפני חודשיים הכאבים שלי ברגליים הלכו והחמירו שוב ואני כבר חודשיים כמעט שלא יוצאת מהבית כי אני לא יכולה. אבל עדיין כל מי שרואה אותי יכול לראות איתי עם חיוך, וששואלים אותי אז איך הרגליים שלי, כואבות, אבל זה בסדר אני יכולה עוד איכשהו ללכת אז אני טוב. מה שבאתי להגיד בכל הסיפור, זה שעם כל מה שעברתי בחיים שלי שזה הרבה, התחזקתי ומצאתי את הדרך להתמודד עם איתם ולהבין שגם שקשה, מחר יהיה יותר טוב, ועם לא מחר אז מוחרותיים, יכול להיות שזה יקח הרבה זמן, אבל בסוף הכל יהיה טוב, אבל בינתיים מה אני עושה כדי שהזמן הזה יעבור לי בטוב, מה אני עושה בינתיים עד שאני באמת יוכל לצאת מהבית וללכת כמו בן אדם. אני מקווה שקראתם עד לפה ואולי מצאתם משהו שתוכלו לאמץ לחיים שלכם, כי גם שהכי רע, תמיד יכול להיות יותר גרוע. נטע
שלום לכולם אני מקווה שאני בפורום הנכון, אבל נראה לי שיש פה מקום לסיפור החיים שלי. בגיל 6 וחצי שלחו אותי ואת אחותי הקטנה לאימוץ, כל החיים שלי אחרי זה היו סיוט, שנאתי את זה שלקחו אותי מהבית שלי, מהמשפחה שלי ומהחברים שלי. את ההורים המאמצים שלי לא ראיתי בתור ההורים שלי עד גיל 19 שאז קרה דבר מסויים שאני ידבר עליו בהמשך. הגעתי לבית ספר שא הייתי שם מקובלת הייתי מהאלה שכולם בכיתה שונאים ומתיחסיים בצורה הכי נוראית שבן אדם יכול לקבל. בגיל 9 חשבתי לראשונה על התאבדות, אבל חשבתי ברצינות, רציתי למות לרציתי לסיים את כל הסבל הזה שחוויתי באותה תקופה, שנאתי את החיים שלי, הרגשתי לבד הרגשתי שאין לי שום דבר בעולם הזה. והייתי רק בת 9, לא עשיתי את זה כי הייתי כל כך קטנה ולא מצאתי את הדרך לעשות את זה. וכך עבר לו הזמן עד שהגעתי לגיל 16 ונסעתי לסמאר סקול, ושם מצאתי את עצמי מחדש. הגעתי לשם והייתי עצמי ואנשים אהבו את זה, גיליתי שם את האהבה שלי לריקוד, ושבעצם אני טובה בזה, משהו לא ידעתי לפני זה. גיליתי את כל התכונות הטובות בי, ואת התכונות שלא אהבתי בעצמי למדתי לקבל אותם, ולהסתדר איתם מה שלא היה לי לפני זה, ולמדתי בפעם הראשונה בחיים שלי אישהו לקבל את האימוץ. עם הזמן עלה לי יותר ויותר הביטחון העצמי שלי, התטרפתי לאירגון נוער, ושם פרחתי, הפכתי לבן אדם שבחיים לא חשבתי שאני יהיה, בן אדם שמח, אופטימי, בן אדם שגורם לחיוך לכל מי שמסביב בגלל החיוך הנצחי שהיה על הפנים שלי באותם ימים. בגיל 18 בתקופת הבגרויות של י"ב התחילו לי כאבים ברגליים, אבל שאני אומרת כאבים אני מתכוונת לכאבים שאני מקווה שאף אחד לא יכווה אותם ושאף אחד לא חווה כמותם, כאבים שגרמו לי תוך זמן קצר להגיע לכיסא גלגלים כי פשוט לא יכולתי לדרוך על הרגליים שלי, אישפזו אותי בבית חולים בניסיון לברר מה זה, מה שעד היום לא יודעים. כעבור שבועיים קמתי מהכיסא הגלגלים כי לא הייתה לי ברירה, ופשוט התחלתי להתמודד עם המצב, במצב שהייתי שבקושי יכולתי לעמוד על הרגליים התגייסתי לצבא, נכון שכל השירות שלי הייתי פקידה, אבל התגייסתי, עם הזמן הכאבים התחלשו ויכולתי להתמודד איתם, בצורה טובה. לפני שנה בגיל 19 יצאתי קשר מחדש עם המשפחה שלי ואז החור שהיה לי בלב כל החיים שלי הושלם. וגם יש לי חבר כבר יותר משנה שאני אוהבת נורא. לפני חודשיים הכאבים שלי ברגליים הלכו והחמירו שוב ואני כבר חודשיים כמעט שלא יוצאת מהבית כי אני לא יכולה. אבל עדיין כל מי שרואה אותי יכול לראות איתי עם חיוך, וששואלים אותי אז איך הרגליים שלי, כואבות, אבל זה בסדר אני יכולה עוד איכשהו ללכת אז אני טוב. מה שבאתי להגיד בכל הסיפור, זה שעם כל מה שעברתי בחיים שלי שזה הרבה, התחזקתי ומצאתי את הדרך להתמודד עם איתם ולהבין שגם שקשה, מחר יהיה יותר טוב, ועם לא מחר אז מוחרותיים, יכול להיות שזה יקח הרבה זמן, אבל בסוף הכל יהיה טוב, אבל בינתיים מה אני עושה כדי שהזמן הזה יעבור לי בטוב, מה אני עושה בינתיים עד שאני באמת יוכל לצאת מהבית וללכת כמו בן אדם. אני מקווה שקראתם עד לפה ואולי מצאתם משהו שתוכלו לאמץ לחיים שלכם, כי גם שהכי רע, תמיד יכול להיות יותר גרוע. נטע