אחד העצובים בעיר
New member
הילד קרע את התחת פעם
כיום הוא בן שש. מאז שהוא החלים מהקרע בפי הטבעת, לפני שלוש שנים, הוא עדיין מפחד להתקלח במים זורמים ומפחד לחפוף את הראש. כשיש לך קרע בפי הטבעת, המגע עם המים מכאיב... פחד לחרבן תמיד היה לו. הרופאים פה בארה''ב נותנים לו תרופות לריכוך הצואה כדי שההתאפקות והעצירויות הכרוניות לא יגרמו לו שוב לקרע אלא שכשהוא קרע את פי הטבעת גרנו בלוזן שבשוויץ. בלוזן כבר 500 שנה שלא היה מצב חירום. כלום לא בוער להם. הלכנו מרופא לרופא ומפסיכולוג לפסיכולוג וסיפרנו על עצירויות כרוניות על תפריט אכילה דל ועל עוד סימפטומים של אוטיזם והם לא עשו כלום חוץ מלבזבז לנו שנה שלמה. כלום לא בוער ללוזנאים. לא בוער להם גם ללמוד אנגלית. הרופאים והפסיכולוגים של מרבית הקנטונים הצרפתים של שוויץ לומדים את מקצועם רק ממאמרים וספרים שתורגמו לצרפתית ולגמרי לא מזיז להם שהם מאוד לא מעודכנים. מה בוער. ובכל זאת היו גם אנשים שנתנו לנו עזרה של ממש שם, בעיקר בגן הפרטי איליו הילד הלך. הגן נוהל על ידי מהגרת בשם מאלין. בניגוד לרוב המהגרים בלוזן שבאים מארצות עניות ומעריצים את התרבות המסודרת וצרת המוחין המקומית, מאלין הגרה בילדותה המוקדמת מקנטון שווצרי דובר גרמנית. הוריה חינכו אותה לחשוד תמיד בשכנים משום שמה שהניע אותם להגירה היה הפחד שהנאצים יפלשו לשוויץ והשכנים ילשינו על יהדותם. הם לא סיפרו למלין שהיא יהודיה עד שבנעוריה היא הבינה שבבית דיברו יידיש ולא גרמנית שוויצרית. מאלין הצליחה להאכיל את הילד בגיוון רב יותר אפילו מתראפיסטית האכילה האמריקנית שלו. אלא שבחופשת הקיץ, התפריט שלו התדלדל שוב והעצירויות התגברו. הילד גם התייבש כי עד אותו קיץ חם לא בער ללוזאנים להתקין מזגנים באוטובוסים שלהם שבהם אי אפשר לפתוח חלונות. והתוצאה הייתה קרע ובכי של ימים ארוכים ופחד וברוב להתרחץ בכלל במשך חודשים ומה לא. לילד לקח הרבה זמן להסביר שכואב לו ושהוא לא מיילל סתם. קשה להבין ילד אוטיסט. במיוחד כשכל כך הרבה ''אנשי מקצוע'' לא מספרים לך שהוא אוטיסט ולא נותנים לך שום כלים לעזור לו. כמה שכעסנו על הרעש שלו עד שהבנו שכואב לו. עד שהבנו שהוא פצוע. כעסנו ואפילו הכנו אותו כדי שיפסיק כבר להעיר את השכנים.
כיום הוא בן שש. מאז שהוא החלים מהקרע בפי הטבעת, לפני שלוש שנים, הוא עדיין מפחד להתקלח במים זורמים ומפחד לחפוף את הראש. כשיש לך קרע בפי הטבעת, המגע עם המים מכאיב... פחד לחרבן תמיד היה לו. הרופאים פה בארה''ב נותנים לו תרופות לריכוך הצואה כדי שההתאפקות והעצירויות הכרוניות לא יגרמו לו שוב לקרע אלא שכשהוא קרע את פי הטבעת גרנו בלוזן שבשוויץ. בלוזן כבר 500 שנה שלא היה מצב חירום. כלום לא בוער להם. הלכנו מרופא לרופא ומפסיכולוג לפסיכולוג וסיפרנו על עצירויות כרוניות על תפריט אכילה דל ועל עוד סימפטומים של אוטיזם והם לא עשו כלום חוץ מלבזבז לנו שנה שלמה. כלום לא בוער ללוזנאים. לא בוער להם גם ללמוד אנגלית. הרופאים והפסיכולוגים של מרבית הקנטונים הצרפתים של שוויץ לומדים את מקצועם רק ממאמרים וספרים שתורגמו לצרפתית ולגמרי לא מזיז להם שהם מאוד לא מעודכנים. מה בוער. ובכל זאת היו גם אנשים שנתנו לנו עזרה של ממש שם, בעיקר בגן הפרטי איליו הילד הלך. הגן נוהל על ידי מהגרת בשם מאלין. בניגוד לרוב המהגרים בלוזן שבאים מארצות עניות ומעריצים את התרבות המסודרת וצרת המוחין המקומית, מאלין הגרה בילדותה המוקדמת מקנטון שווצרי דובר גרמנית. הוריה חינכו אותה לחשוד תמיד בשכנים משום שמה שהניע אותם להגירה היה הפחד שהנאצים יפלשו לשוויץ והשכנים ילשינו על יהדותם. הם לא סיפרו למלין שהיא יהודיה עד שבנעוריה היא הבינה שבבית דיברו יידיש ולא גרמנית שוויצרית. מאלין הצליחה להאכיל את הילד בגיוון רב יותר אפילו מתראפיסטית האכילה האמריקנית שלו. אלא שבחופשת הקיץ, התפריט שלו התדלדל שוב והעצירויות התגברו. הילד גם התייבש כי עד אותו קיץ חם לא בער ללוזאנים להתקין מזגנים באוטובוסים שלהם שבהם אי אפשר לפתוח חלונות. והתוצאה הייתה קרע ובכי של ימים ארוכים ופחד וברוב להתרחץ בכלל במשך חודשים ומה לא. לילד לקח הרבה זמן להסביר שכואב לו ושהוא לא מיילל סתם. קשה להבין ילד אוטיסט. במיוחד כשכל כך הרבה ''אנשי מקצוע'' לא מספרים לך שהוא אוטיסט ולא נותנים לך שום כלים לעזור לו. כמה שכעסנו על הרעש שלו עד שהבנו שכואב לו. עד שהבנו שהוא פצוע. כעסנו ואפילו הכנו אותו כדי שיפסיק כבר להעיר את השכנים.
