הילד עצבני
כבר הרבה זמן שהבן שלי, בן שש וחצי- עצבני. מצטערת שאין לי מילה מקצועית או מדעית יותר לתאר את זה אבל התיאור הטוב ביותר הוא עצבני. אני אנסה להמחיש את זה- יום שבת או חג (בד"כ סופי השבוע בעייתים יותר, כי נמצאים יותר יחד). הילד קם, מדשדש אל המחשב, נוהם משהו. משחק זמן ממושך, לא עונה לפניות אליו לאכול ארוחת בוקר. נתקע בבעיה במשחק- קורא לי בקול ממורמר- אממממא! אם אני לא ניגשת מייד ופותרת לו את הבעיה הקריאות רק יהפכו יותר ויותר נואשות ועצבניות (הסברתי לו שיקרא לי בקול נעים ואז סיכוי שאגיע מהר יותר, לעיתים הוא זוכר ולעיתים לא). מאוחר יותר- רוצים לצאת מהבית. כולם מוכנים- רק הוא- עוד צריך להתחנן שיתלבש, שיאכל משהו שיבוא (ומדובר ביציאה לבילוי או פגישה עם ילדים שחביבים עליו). כל פעולה הכי פשוטה לוקחת המון זמן, כשבסוף אנחנו מלבישים אותו. יורדים למטה- נכנסים לאוטו- הוא מתחיל להתביכן שרצה את האופנים שלו. אין מצב שיוותר יתחשב, יבין שלא לעניין. פשוט אין. הילד עקשן כמו קיר.עולים הולכים מביאים את האופנים חוזרים מהבילוי. שוב פעם- עצבני מתבכין. כל הזמן משהו לא מוצא חן בעיניו. אני יודעת שאסור להשוות בין אחים, אבל אחותו הקטנה כל כך גמישה, כל כך משתפת אותנו, משחקת, מחייכת. איתו- כל האינטרקציה בנהמות ובתלונות. אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה דיברנו- סתם דיברנו. נדמה לי שכל דיבור שלו מטרתו להורות, לפקד לדרוש. אין לו דיבור שמשתף, שמקשיב, שחולק. וזה כמעט כל הזמן ככה! פשוט לא נעים איתו! הוא לא משתף במה שמציק לו (וניסיתי את כל השיטות והספרים, ואנחנו בית שבהחלט מדברים בו). לעיתים מנדב טיפונת מידע לאביו, אבל רוב הזמן כל התקשורת שלו היא בצורה לא נעימה כפי שתיארתי. ככל הידוע לי גם אין דמות אחרת שהוא משתף אותה יותר. עוברת עליו שנה לא קלה בבית הספר, אבל עכשיו כבר טוב יותר. חוץ מזה שמתי לב שבכל שנה יש לנו תרוץ אחר עבורו למה לא קל לו- נולדה לו אחות, עבר גן, עבר לבית ספר חדש... אני חושבת שאי אפשר להשתמש בתרוצים האלה כל הזמן. במיוחד כשאני מדברת על סופי שבוע, על זמנים שבהם כל המשפחה יחד. אני משתדלת מאוד שסוף השבוע (או החג) יהיה מתוכנן בצורה שתתאים לילדים (הוא ואחותו הקטה)- שיכללו בילוי אבל גם זמן בית, שמאוד נחוץ לשניהם. שניפגש עם אנשים שנעימים להם עם ילדים שנחמד לו איתם. שנסע למקומות נעימים. ובסופו של דבר- פשוט לא כייף איתו! הוא מתיחס אלינו כמו אל אויבים שלו. לא מבינה איך ילד בן שש וחצי יכול להתנהג כמו מתבגר. כל הזמן הכנתי את עצמי לגיל ההתבגרות אבל בעצם זה כבר כאן. אני רוצה שתהיה בבית אווירה נעימה יותר ולא מצליחה לתקשר איתו. אגב- בחוץ, עם חברים, עם מורים- כולם מתים עליו! הוא ילד נעים, חכם, חייכן. יש לו חברים. את כל הזעפנות הוא שומר הביתה. בחוץ אם כבר אז הקושי שלו הוא בישנות וקושי לבטא את עצמו. עזרה!!!! בבקשה!!!!
כבר הרבה זמן שהבן שלי, בן שש וחצי- עצבני. מצטערת שאין לי מילה מקצועית או מדעית יותר לתאר את זה אבל התיאור הטוב ביותר הוא עצבני. אני אנסה להמחיש את זה- יום שבת או חג (בד"כ סופי השבוע בעייתים יותר, כי נמצאים יותר יחד). הילד קם, מדשדש אל המחשב, נוהם משהו. משחק זמן ממושך, לא עונה לפניות אליו לאכול ארוחת בוקר. נתקע בבעיה במשחק- קורא לי בקול ממורמר- אממממא! אם אני לא ניגשת מייד ופותרת לו את הבעיה הקריאות רק יהפכו יותר ויותר נואשות ועצבניות (הסברתי לו שיקרא לי בקול נעים ואז סיכוי שאגיע מהר יותר, לעיתים הוא זוכר ולעיתים לא). מאוחר יותר- רוצים לצאת מהבית. כולם מוכנים- רק הוא- עוד צריך להתחנן שיתלבש, שיאכל משהו שיבוא (ומדובר ביציאה לבילוי או פגישה עם ילדים שחביבים עליו). כל פעולה הכי פשוטה לוקחת המון זמן, כשבסוף אנחנו מלבישים אותו. יורדים למטה- נכנסים לאוטו- הוא מתחיל להתביכן שרצה את האופנים שלו. אין מצב שיוותר יתחשב, יבין שלא לעניין. פשוט אין. הילד עקשן כמו קיר.עולים הולכים מביאים את האופנים חוזרים מהבילוי. שוב פעם- עצבני מתבכין. כל הזמן משהו לא מוצא חן בעיניו. אני יודעת שאסור להשוות בין אחים, אבל אחותו הקטנה כל כך גמישה, כל כך משתפת אותנו, משחקת, מחייכת. איתו- כל האינטרקציה בנהמות ובתלונות. אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה דיברנו- סתם דיברנו. נדמה לי שכל דיבור שלו מטרתו להורות, לפקד לדרוש. אין לו דיבור שמשתף, שמקשיב, שחולק. וזה כמעט כל הזמן ככה! פשוט לא נעים איתו! הוא לא משתף במה שמציק לו (וניסיתי את כל השיטות והספרים, ואנחנו בית שבהחלט מדברים בו). לעיתים מנדב טיפונת מידע לאביו, אבל רוב הזמן כל התקשורת שלו היא בצורה לא נעימה כפי שתיארתי. ככל הידוע לי גם אין דמות אחרת שהוא משתף אותה יותר. עוברת עליו שנה לא קלה בבית הספר, אבל עכשיו כבר טוב יותר. חוץ מזה שמתי לב שבכל שנה יש לנו תרוץ אחר עבורו למה לא קל לו- נולדה לו אחות, עבר גן, עבר לבית ספר חדש... אני חושבת שאי אפשר להשתמש בתרוצים האלה כל הזמן. במיוחד כשאני מדברת על סופי שבוע, על זמנים שבהם כל המשפחה יחד. אני משתדלת מאוד שסוף השבוע (או החג) יהיה מתוכנן בצורה שתתאים לילדים (הוא ואחותו הקטה)- שיכללו בילוי אבל גם זמן בית, שמאוד נחוץ לשניהם. שניפגש עם אנשים שנעימים להם עם ילדים שנחמד לו איתם. שנסע למקומות נעימים. ובסופו של דבר- פשוט לא כייף איתו! הוא מתיחס אלינו כמו אל אויבים שלו. לא מבינה איך ילד בן שש וחצי יכול להתנהג כמו מתבגר. כל הזמן הכנתי את עצמי לגיל ההתבגרות אבל בעצם זה כבר כאן. אני רוצה שתהיה בבית אווירה נעימה יותר ולא מצליחה לתקשר איתו. אגב- בחוץ, עם חברים, עם מורים- כולם מתים עליו! הוא ילד נעים, חכם, חייכן. יש לו חברים. את כל הזעפנות הוא שומר הביתה. בחוץ אם כבר אז הקושי שלו הוא בישנות וקושי לבטא את עצמו. עזרה!!!! בבקשה!!!!