הילד המצ'וקמק

[האגס 1]

אתמול, אחרי כתיבת ההודעה

הייתי בהצגה שעוסקת בשונות כזאת (ר' שרשור קודם) ושהתקיימה בתיאטרון ירושלים - מרחק עשר דקות הליכה מהגן ההוא

 

[ixmix]

אצלנו קוסמופוליטי.

מוסלמים, יהודים, נוצרים. ישראלים, ילדי פועלים זרים, ילדי דוקטורים מחו"ל. בנים ובנות. דתיים וחילוניים. ויש גם גן משלב דלת ליד, שאיתו הם עובדים (שם יש ילדים עם קשיי תקשורת).

 

[ixmix]

אכן, בעיה"ק.

ולא סתם, גן עיריה. בחיי.

 

[Canta Brasil]

איך היתה ההצגה, באמת?

 

[האגס 1]

הילד המצ'וקמק

משום מקום נזכרתי פתאום בימים האחרונים בזיכרון עמום מימי גן הילדים. יום אחד הגיע לשם ילד זר ביחד עם אמו (אולי רצו לבדוק את האפשרות להרשם לשם, אבל ממש לא התעמקנו) ומיד קלטנו את פרצופו העקום פחות-או-יותר, מזכיר בדיעבד את עידן אלתרמן (אופס... אולי עליתי פה על משהו?

). זה לקח רגע אחד בודד עד שאחד הילדים קרא לו "הילד המצ'וקמק". אחר-כך, כשהלכנו לשחק באיזו פינה, ראינו אותו כל כמה דקות מסתכל עלינו מהגדר, וכל פעם כשראינו אותו, מיד קראנו "הנה הילד המצ'וקמק!" ובזה הסתיימה הקומוניקציה בינו לבינינו. מאז לא ראינו אותו יותר. מעניין אם גם בכל מקום אחר זה היה מה שאפיין אותו. אם היינו יודעים בתור ילדים שדבר כזה יכול להשפיע על חיים של בן-אדם - אולי לא היינו מסתלבטים על חשבונו בכזאת קלות. אבל מה כבר אפשר לצפות מילדים שידעו על רמות כאלה של פסיכולוגיה. לכל היותר הם יודעים ש"ככה לא עושים" ו"ככה כן עושים", אבל יא אפשר להסביר להם בדיוק למה. ובכזאת קלות הם יכולים להפוך לאכזריים בלי לנסות. למה נזכרתי בזה פתאום? אין לי מושג. אולי בעקבות צפייה בעידן אלתרמן בטלויזיה באחד האמשים.

 

[האגס 1]

בדיוק עניתי על זה למטה...

 

[ליתי0202]

ילדים זה דבר אמיתי.

אנחנו ה"גדולים" ה"בוגרים" מסתכלים דרך עיניים מאוד מסוננות. אבל הם לא... מה שהם רואים,מה שהם שומעים הם אומרים!!!!! זה לטוב ולרע. אם הגננת הייתה שם. היא הייתה לכוון אתכם.. ולהראות לכם את הצדדים החיוביים שלו... ולמה אתה נזכר בזה? כי מותר לך?????

 

[רגליים קרות]

פגוציט.

בכיתה ט' היה לנו ילד בכיתה שלא חיבבנו, בלשון המעטה. כשלמדנו בשיעור ביולוגיה על הנוגדנים בדם, והיגענו לאחד הזנים בשם "פגוציט" - הרגשנו שהשם פשוט תפור עליו. מאז אף אחד לא קרא לו בשמו (שאפילו איני זוכרת מה היה), אלא רק פגוציט. לאחר כמה שנים שמענו שהוא חזר בתשובה.

 

[זולל מישמישים]

גם לי קראו ככה ../images/Emo13.gif

דווקא לא הפריע לי. ומכיוון שקראו לי גם פגניני ופאגה (קיצור של פגניני) אז פגוציט השתלב בטבעיות... אבל היו שמות אחרים שלא אהבתי.

 

[maybesure]

מאוד זר לי

אף פעם לא התאכזרתי לילדים, לא מילולית, לא פיזית ואפילו לא מחשבתית. אולי חינוך מהבית - תמיד קיבלתי גם את מי שהחשיבו כשונה באותה מידה כמו את כולם. חלק מחברי מהלך השנים היו נכים, אבל נכותם הייתה שקופה בעיני. מעולם לא המצאתי שמות גנאי לילדים וגם לא נגררתי אחרי התאכזרות של ילדים אחרים. גם כיום יש לי דעה משלי על אנשים, לרוב לטוב כי בעיני כל אדם הוא בחזקת אדם טוב עד שיוכח אחרת, ושום רכילות לא משפיעה עלי. מה אפשר לצפות מילדים? המון. חינוך חינוך ושוב חינוך מהבית.

 

[האגס 1]

האמת היא

שגם אני לא הייתי כזה. המקרה הזה היה יוצא דופן מבחינתי. לאורך כל הילדות שלאחר מכן (שלא נשכח שהמקרה המדובר היה בגיל 4 או 5) סלדתי מהעלבות של אחרים. גם במקרה המדובר - לא אני יזמתי את ההעלבה, אלא שכל פעם זה היה מישהו אחר מאיתנו. אבל ככה עובדות העלבות קבוצתיות - אחד יוזם, וכולם מיד נסחפים אחריו. אולי בגלל חריגות המקרה בשבילי, נזכרתי בו פתאום בכזו תשומת לב. הרי אם הייתי ילד כזה שיורד על ילדים אחרים - הסיפור הזה היה בשבילי עוד מקרה, ואולי לא הייתי זוכר אותו.

 

[maybesure]

לא התכוונתי

לשפוט, אלא רק להאיר: חינוך יכול למנוע התנהגויות כאלו, ולמרות שהנושא עתיק ומתמיד היו מעליבים ונעלבים, עדיין יש הורים אדישים להתנהגויות כאלו של ילדיהם. מה שכתבתי הוא רק תקווה לדורות הבאים. ועוד משהו: לא חייבים לאהוב את כולם, אבל בין לא לאהוב ללפגוע בכוונה יש הבדל עצום, וזו נקודה לחינוך.

 

[האגס 1]

לא התכוונתי שהתכוונת... ../images/Emo12.gif

אבל אין ספק שההורים משפיעים על הילדים שלהם בדברים האלה הרבה יותר ממה שהם חושבים לפעמים. התנהגות אגבית שבשביל ההורים היא זניחה לחלוטין, היא דוגמה ומודל לחיקוי בשביל ילד.