הילד הזה הוא אני
- פותח הנושא Ronushnush
- פורסם בתאריך
נעם בלה בלה
New member
את יכולה לסרוק ולהעלות את זה?
Oyster Girl
New member
הגרסא המלאה - חלק 1 ../images/Emo54.gif
הולך רגל משוטט ברחובות האלה כבר עשרים שנה. משוטט בהם בוקר וערב להנאתי ומרגיש שזה טבעי, לגמרי בטריטוריה שלי. פונץ' שרו בזמנים שהגעתי לפה "עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות".דווקא בשבילי הרחובות התל אביבים, מרתפי החזרות המעופשים והבארים הם האוניברסיטה היחידה בה חונכתי וגם הצלחתי להשלים תואר. אף פעם לא ויתרתי על השיטוט ברחובות . זה צורך קיומי. יהלי סובול כתב "לא בא לי לנצח את העיר הזאת" ואני עדיין מנסה לכבוש את ליבה. אבל להקיף אותה ב365 מעלות זה לא יותר אפשרי מלעשות את זה לאישה. תמיד יש איזה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות. בעצם אני יותר מיקרו—זוטא- אורבני ממאקרו-מטרו -מטרופוליטני. אני אוהב להתחיל בלהכיר היטב היטב את הבלוק שלי. הווה ונכיר:בונז'ור משה (חנות לכלי עבודה וחומרי ניקיון): בוקר טוב צביקה (מוצרי חשמל ,אלקטרוניקה ותיקונים בבית); הלו אליהו הגרוזיני ( פיצוציית פוזה- סיגריות ,מתוקים ודיוידי מזויפים)מה שלומך ביז'ו?. שלום לשלוש הרוקחות החביבות בגיל העמידה בבית מרקחת הקריה, שבו ,בנוסף לכדורים נגד צרבת וכאב ראש ,תמיד אשקול את עצמי במשקל בשקל.תמיד זה השכן עם הכלב שמחרבן תוך כדי הליכה על הפינה של בילו ,וזה נגן הצ'לו שדווש מדווש על אופניו בשעות לא קונוונציונאליות ,הצ'לו הגדול על שכמו. נפגש עם אורי שכני ברחוב ושנינו נהנים לרכל ולהשוות מחירים ,אטרקציות ושירות במרכולים הרבים סביב לנו. אין מה לדבר, מרגיש בשכונה ,מרגיש בבית. פעם הייתי ילד קטן ואחת החרדות הטורדניות ביותר שלי היתה ללכת לאיבוד בתל אביב ולא למצוא את הדרך חזרה הביתה. הביעות הזה בא לי בחלומות ובהקיץ.בשביל כפרי כמוני זה נראה כל כך מסובך להגיע ולצאת מפה; הרחובות ,המכוניות ,הרעש, אלפי אנשים ממהרים.לילד, נראתה העיר עצמה כישות חיה וחמקמקה בתנועה מתמדת. איך אוכל לדעת שהרחוב לא מתגלגל כמו שטיח ועובר שעובר בחשאי למקום אחר? אבל כשהייתי בן 17 כבר הייתי יורד מקו 301 יחף בתחנה המרכזית הישנה ועושה ברגל עם אבנר ורני את מסלול חנויות התקליטים- אלגרו בשינקין , בית התקליט בפינסקר, פאז בכיכר מאסריק וחנות של יד שניה ששכחתי את שמה ברחוב ירמיהו. כבר אז נבחרו עובדים בחנויות תקליטים כבר על פי רמת האנטיפאטיות והסנוביות שהם יכולים להפגין ,על אחת כמה וכמה כלפי קיבוצניקים נשאים של כל התחנה המרכזית ורחוב אלנבי על כפות הרגליים היחפות,שלא שמעו על "קבארט וולטר" ושקונים- אוי לבושה!- תקליטים של סטילי-דן ו ואן מוריסון! היום בו עזבתי את גבעת ברנר והגעתי לתל אביב יום חורף זלעפתי ואנטיפאתי במיוחד זה היה. כסף אפילו לאוטובוס לא היה לי ,אז הלכתי ברגל מהמרכז לראיון עבודה בצומת חולון.הגעתי לראיון העבודה כל כך רטוב שלא יכולתי להשלים משפט ,אלא לנקוש את שברי המילים בשיני.ספרים, הם רצו שאמכור מדלת לדלת. כאשר חזרתי,שוב ברגל, שוב בגשם,עדיין מובטל, לקראת חשיכה מוקדמת של דצמבר, ראיתי לייד בלומפילד התקהלות של גברים משופמים שדיברו ערבית בתנועות ידיים נרגשות ובצעקות. חלקם הביטו בי במבט עויין. פחדתי מאד ,הייתי היהודי היחיד ברדיוס של קילומטרים משם ,אבל הם לא נגעו בי. רק כשהגעתי לבית של החבר, ראיתי בטלויזיה שחור לבן שפרצו מהומות שנודעו אחר כך בשם האינתיפיאדה הראשונה. והיו מהומות קשות גם ביפו.בי משום מה,אולי בזכות אומללותי הרטובה והבוטה כל כך, לא נגעו בי לרעה. איך יצאתי בפעם הראשונה לפאב תל אביבי בחמישי בלילה אז אחי הגדול פינה לי את חדר הכביסה שלהם בשכונת ביצרון ושם גרתי. החדר בערך בגודל של מקלחת ,כשבין המיטה לקיר הנגדי מפרידים ארבעים סנטימטר. השותף של אחי – בוא נקרא לו ב'- לא חיבב אותי בכלל והיה נוהם וממלמל מתחת לשפם (באמת היה לו שפם) על איזה פראייר הוא יצא עם אחי שהפיל עליו את התיק שלי. שניהם קרעו את התחת בחברת ניקיון קבלנית של משרדים ,חיפשו את מזלם בעיר הגדולה. בשבילי הבכורה התל אביבית שלי וגולת הכותרת שמפרידה בין חושך לדרור היתה היציאה לשתות בירה בחמישי בלילה, הלילה שבו תל אביבים אמיתיים יוצאים לבלות. שני פאבים היו אז- "צלע בירה" בבן יהודה ו"השופטים" שקיים עד היום באבן גבירול. עלינו על מיטב מחלצותינו ,אחי, ב' ואני והלכנו ברגל מביצרון ל"שופטים". היה נורא קר ולא היה מקום. גם כשהתפנה מקום שמנו לב שמושיבים בו אנשים שבאו הרבה אחרינו. זה היה כל כך פוגע להיוכח שהמקלט המדיני הנאור שברחתי אליו, ש"השופטים" היה אחד מסמליו הזוהרים,לא ממש מסביר לי פנים. המלצריות היפות דחפו אותנו וסיננו קללות. הרגשנו כאילו אנחנו מעוררים גיחוך, לא מצליחים שלא לבלוט כמו מוז'יקים גסים בתוך ההמון המתוחכם והמעודן. יגיע הכפיים ניכר בנו מייד ולא ירד בכביסה. לא היינו רצויים. היינו כמו יהודים. בסוף ,אחרי המתנה של שעות , הושיבו אותנו סוף סוף בחוץ ושם חיממנו את עצמנו עם בירה פושרת בקור המצמית. היה עשר. איך שי וליעם לקחו אותי תחת חסותם מ'זאתומרת מי הם שי וליעם?! שי ספרים וליעם פרנקפורט שהקימו את המדבר האגדי ברחוב בלפור ,ונכנסו לספר הזהב של תולדות העיר. יצאתי אז עם אריאלה שעצבה תפאורות והכירה כל משרץ אלכוהול הגיוני ואיגיוני בעיר. היא הכירה לי את שי וליעם בערב בלתי נשכח שהתחיל בדירה ברחוב מאז"ה והסתיים השד יודע איפה; אפשר לציין שלסם חדשני באותם ימים בצורת גלולה היה תפקיד ראשי בהשתלשלות הערב הצוהל הזה שהפך לבוקר קודר...אז שי וליעם לקחו אותי לעזור להם בצביעת הבאר החדש שהם הקימו. ליעם היה האיש הכי מצחיק בעולם.שתקן לכאורה , הוא היה ההגדרה של הקוליות. ושי בא עם איזה שמץ של אליטיזם ירושלמי שכלל טעם משובח במוזיקה ובוז כלפי כל מה ומי שהוא לא אוהד פישוף. ליעם ,על הסולם עם מברשת הצביעה, היה מאלתר יום שלם ובודה שירים מצחיקים של שלמה ארצי. שי אמר לי שהביטלס הם פאסה ושם את ניו אורדר בפול ווליום. הם השפיעו עלי גם מטובם וגם מטעמם.למדתי מהם על אוכל משובח ,אלכוהול, מוזיקה , בקיצור ,מה שבאמת חשוב. עבדתי במדבר כ"מנהל יום" , כלומר זה שמנקה את כל הג'יפה של הלילה, ממלא מקררים ועושה קניות ובלילה שתיתי שם את המשכורת שלי. כולם היו אז עניים ורשמו על החשבון. המקום הזה היא באמת אגדי. המדבר שינה את הרגלי הבילוי התל אביבים והעביר את אוכלוסיית השתיינים הגדלה מהפאב האפלולי והשמנוני לבאר שהוא תיבת הקודש; מצ'יפס לפסטה ( מה'זה טעימות היו הפסטות!) מגולדסטר לבקס; מוודקה גולד לקווארבו גולד; ממוזיקה של היפים עם שיער ארוך למוזיקה של שפיצים עם שער קוצים. דור שלם של בוהמיינים,שבא עם רעב אדיר לחיים ווקצת נורמליות , התעצב שם ועיצב את תל אביב של הניינטי'ז שעמדו בפתח. במדבר חיו ושתו המוזיקאים ,הקולנוענים ,השחקנים והאמנים של העתיד שהיום הוא עבר. בשבילי המדבר היה החוליה הראשונה בשושלת מפוקפקת ונהדרת של בארים של רוקנ'רול בהם התבטלתי זמן לא מבוטל של חיי. תמיד היה איזה מוסד שנשא את הלפיד השיכור': מהמדבר לגלולה ,מהגלולה לבונהם, מהבונהם לפוסט קפה, מהפוסט קפה לפרילנד מהפרילנד לארמדילו וכך נמשכת השרשרת....ליעם ואני היינו מברכים איש את רעהו בנאגחה הדדית לבבית במצח. הייתי מתגנב בין ההמונים הצובאים על הבאר לפינה ,חומק מתחת לדלפק אל מאחורי הבאר לייד הסטראו שתמיד עשה בעיות. ליעם ואני היינו מתנגחים ואז הוא מילא לי ולו שוט של קווארבו גולד והכריז: מיי ניים איז חוזה קווארבו! פריפר טו דיי! ושנינו היינו מרוקנים את השוט בוואן טייק. כשאני כותב את זה עכשיו עדיין עוברת בי בחיות רבה הצמרמורת הספק דוחה ספק מענגת של החוויה.בעיקר זכורה חוויית מלחמת המפרץ ,אותה העברתי רובה ככולה במדבר בפאזה כזאת או אחרת של שכרות.הרגשנו גיבורים פטריוטים שנשארו בעיר האהובה ,המתרוקנת, והיינו מעבירים את כל ימינו ולילותינו במדבר. כשהחשיך היינו מצפים לאזעקה ויוצאים מתנודדים בהתלהבות רבה לחזות במופע האורקולי של יצרו הסקאד והפטריוט בשמיים.
הולך רגל משוטט ברחובות האלה כבר עשרים שנה. משוטט בהם בוקר וערב להנאתי ומרגיש שזה טבעי, לגמרי בטריטוריה שלי. פונץ' שרו בזמנים שהגעתי לפה "עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות".דווקא בשבילי הרחובות התל אביבים, מרתפי החזרות המעופשים והבארים הם האוניברסיטה היחידה בה חונכתי וגם הצלחתי להשלים תואר. אף פעם לא ויתרתי על השיטוט ברחובות . זה צורך קיומי. יהלי סובול כתב "לא בא לי לנצח את העיר הזאת" ואני עדיין מנסה לכבוש את ליבה. אבל להקיף אותה ב365 מעלות זה לא יותר אפשרי מלעשות את זה לאישה. תמיד יש איזה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות. בעצם אני יותר מיקרו—זוטא- אורבני ממאקרו-מטרו -מטרופוליטני. אני אוהב להתחיל בלהכיר היטב היטב את הבלוק שלי. הווה ונכיר:בונז'ור משה (חנות לכלי עבודה וחומרי ניקיון): בוקר טוב צביקה (מוצרי חשמל ,אלקטרוניקה ותיקונים בבית); הלו אליהו הגרוזיני ( פיצוציית פוזה- סיגריות ,מתוקים ודיוידי מזויפים)מה שלומך ביז'ו?. שלום לשלוש הרוקחות החביבות בגיל העמידה בבית מרקחת הקריה, שבו ,בנוסף לכדורים נגד צרבת וכאב ראש ,תמיד אשקול את עצמי במשקל בשקל.תמיד זה השכן עם הכלב שמחרבן תוך כדי הליכה על הפינה של בילו ,וזה נגן הצ'לו שדווש מדווש על אופניו בשעות לא קונוונציונאליות ,הצ'לו הגדול על שכמו. נפגש עם אורי שכני ברחוב ושנינו נהנים לרכל ולהשוות מחירים ,אטרקציות ושירות במרכולים הרבים סביב לנו. אין מה לדבר, מרגיש בשכונה ,מרגיש בבית. פעם הייתי ילד קטן ואחת החרדות הטורדניות ביותר שלי היתה ללכת לאיבוד בתל אביב ולא למצוא את הדרך חזרה הביתה. הביעות הזה בא לי בחלומות ובהקיץ.בשביל כפרי כמוני זה נראה כל כך מסובך להגיע ולצאת מפה; הרחובות ,המכוניות ,הרעש, אלפי אנשים ממהרים.לילד, נראתה העיר עצמה כישות חיה וחמקמקה בתנועה מתמדת. איך אוכל לדעת שהרחוב לא מתגלגל כמו שטיח ועובר שעובר בחשאי למקום אחר? אבל כשהייתי בן 17 כבר הייתי יורד מקו 301 יחף בתחנה המרכזית הישנה ועושה ברגל עם אבנר ורני את מסלול חנויות התקליטים- אלגרו בשינקין , בית התקליט בפינסקר, פאז בכיכר מאסריק וחנות של יד שניה ששכחתי את שמה ברחוב ירמיהו. כבר אז נבחרו עובדים בחנויות תקליטים כבר על פי רמת האנטיפאטיות והסנוביות שהם יכולים להפגין ,על אחת כמה וכמה כלפי קיבוצניקים נשאים של כל התחנה המרכזית ורחוב אלנבי על כפות הרגליים היחפות,שלא שמעו על "קבארט וולטר" ושקונים- אוי לבושה!- תקליטים של סטילי-דן ו ואן מוריסון! היום בו עזבתי את גבעת ברנר והגעתי לתל אביב יום חורף זלעפתי ואנטיפאתי במיוחד זה היה. כסף אפילו לאוטובוס לא היה לי ,אז הלכתי ברגל מהמרכז לראיון עבודה בצומת חולון.הגעתי לראיון העבודה כל כך רטוב שלא יכולתי להשלים משפט ,אלא לנקוש את שברי המילים בשיני.ספרים, הם רצו שאמכור מדלת לדלת. כאשר חזרתי,שוב ברגל, שוב בגשם,עדיין מובטל, לקראת חשיכה מוקדמת של דצמבר, ראיתי לייד בלומפילד התקהלות של גברים משופמים שדיברו ערבית בתנועות ידיים נרגשות ובצעקות. חלקם הביטו בי במבט עויין. פחדתי מאד ,הייתי היהודי היחיד ברדיוס של קילומטרים משם ,אבל הם לא נגעו בי. רק כשהגעתי לבית של החבר, ראיתי בטלויזיה שחור לבן שפרצו מהומות שנודעו אחר כך בשם האינתיפיאדה הראשונה. והיו מהומות קשות גם ביפו.בי משום מה,אולי בזכות אומללותי הרטובה והבוטה כל כך, לא נגעו בי לרעה. איך יצאתי בפעם הראשונה לפאב תל אביבי בחמישי בלילה אז אחי הגדול פינה לי את חדר הכביסה שלהם בשכונת ביצרון ושם גרתי. החדר בערך בגודל של מקלחת ,כשבין המיטה לקיר הנגדי מפרידים ארבעים סנטימטר. השותף של אחי – בוא נקרא לו ב'- לא חיבב אותי בכלל והיה נוהם וממלמל מתחת לשפם (באמת היה לו שפם) על איזה פראייר הוא יצא עם אחי שהפיל עליו את התיק שלי. שניהם קרעו את התחת בחברת ניקיון קבלנית של משרדים ,חיפשו את מזלם בעיר הגדולה. בשבילי הבכורה התל אביבית שלי וגולת הכותרת שמפרידה בין חושך לדרור היתה היציאה לשתות בירה בחמישי בלילה, הלילה שבו תל אביבים אמיתיים יוצאים לבלות. שני פאבים היו אז- "צלע בירה" בבן יהודה ו"השופטים" שקיים עד היום באבן גבירול. עלינו על מיטב מחלצותינו ,אחי, ב' ואני והלכנו ברגל מביצרון ל"שופטים". היה נורא קר ולא היה מקום. גם כשהתפנה מקום שמנו לב שמושיבים בו אנשים שבאו הרבה אחרינו. זה היה כל כך פוגע להיוכח שהמקלט המדיני הנאור שברחתי אליו, ש"השופטים" היה אחד מסמליו הזוהרים,לא ממש מסביר לי פנים. המלצריות היפות דחפו אותנו וסיננו קללות. הרגשנו כאילו אנחנו מעוררים גיחוך, לא מצליחים שלא לבלוט כמו מוז'יקים גסים בתוך ההמון המתוחכם והמעודן. יגיע הכפיים ניכר בנו מייד ולא ירד בכביסה. לא היינו רצויים. היינו כמו יהודים. בסוף ,אחרי המתנה של שעות , הושיבו אותנו סוף סוף בחוץ ושם חיממנו את עצמנו עם בירה פושרת בקור המצמית. היה עשר. איך שי וליעם לקחו אותי תחת חסותם מ'זאתומרת מי הם שי וליעם?! שי ספרים וליעם פרנקפורט שהקימו את המדבר האגדי ברחוב בלפור ,ונכנסו לספר הזהב של תולדות העיר. יצאתי אז עם אריאלה שעצבה תפאורות והכירה כל משרץ אלכוהול הגיוני ואיגיוני בעיר. היא הכירה לי את שי וליעם בערב בלתי נשכח שהתחיל בדירה ברחוב מאז"ה והסתיים השד יודע איפה; אפשר לציין שלסם חדשני באותם ימים בצורת גלולה היה תפקיד ראשי בהשתלשלות הערב הצוהל הזה שהפך לבוקר קודר...אז שי וליעם לקחו אותי לעזור להם בצביעת הבאר החדש שהם הקימו. ליעם היה האיש הכי מצחיק בעולם.שתקן לכאורה , הוא היה ההגדרה של הקוליות. ושי בא עם איזה שמץ של אליטיזם ירושלמי שכלל טעם משובח במוזיקה ובוז כלפי כל מה ומי שהוא לא אוהד פישוף. ליעם ,על הסולם עם מברשת הצביעה, היה מאלתר יום שלם ובודה שירים מצחיקים של שלמה ארצי. שי אמר לי שהביטלס הם פאסה ושם את ניו אורדר בפול ווליום. הם השפיעו עלי גם מטובם וגם מטעמם.למדתי מהם על אוכל משובח ,אלכוהול, מוזיקה , בקיצור ,מה שבאמת חשוב. עבדתי במדבר כ"מנהל יום" , כלומר זה שמנקה את כל הג'יפה של הלילה, ממלא מקררים ועושה קניות ובלילה שתיתי שם את המשכורת שלי. כולם היו אז עניים ורשמו על החשבון. המקום הזה היא באמת אגדי. המדבר שינה את הרגלי הבילוי התל אביבים והעביר את אוכלוסיית השתיינים הגדלה מהפאב האפלולי והשמנוני לבאר שהוא תיבת הקודש; מצ'יפס לפסטה ( מה'זה טעימות היו הפסטות!) מגולדסטר לבקס; מוודקה גולד לקווארבו גולד; ממוזיקה של היפים עם שיער ארוך למוזיקה של שפיצים עם שער קוצים. דור שלם של בוהמיינים,שבא עם רעב אדיר לחיים ווקצת נורמליות , התעצב שם ועיצב את תל אביב של הניינטי'ז שעמדו בפתח. במדבר חיו ושתו המוזיקאים ,הקולנוענים ,השחקנים והאמנים של העתיד שהיום הוא עבר. בשבילי המדבר היה החוליה הראשונה בשושלת מפוקפקת ונהדרת של בארים של רוקנ'רול בהם התבטלתי זמן לא מבוטל של חיי. תמיד היה איזה מוסד שנשא את הלפיד השיכור': מהמדבר לגלולה ,מהגלולה לבונהם, מהבונהם לפוסט קפה, מהפוסט קפה לפרילנד מהפרילנד לארמדילו וכך נמשכת השרשרת....ליעם ואני היינו מברכים איש את רעהו בנאגחה הדדית לבבית במצח. הייתי מתגנב בין ההמונים הצובאים על הבאר לפינה ,חומק מתחת לדלפק אל מאחורי הבאר לייד הסטראו שתמיד עשה בעיות. ליעם ואני היינו מתנגחים ואז הוא מילא לי ולו שוט של קווארבו גולד והכריז: מיי ניים איז חוזה קווארבו! פריפר טו דיי! ושנינו היינו מרוקנים את השוט בוואן טייק. כשאני כותב את זה עכשיו עדיין עוברת בי בחיות רבה הצמרמורת הספק דוחה ספק מענגת של החוויה.בעיקר זכורה חוויית מלחמת המפרץ ,אותה העברתי רובה ככולה במדבר בפאזה כזאת או אחרת של שכרות.הרגשנו גיבורים פטריוטים שנשארו בעיר האהובה ,המתרוקנת, והיינו מעבירים את כל ימינו ולילותינו במדבר. כשהחשיך היינו מצפים לאזעקה ויוצאים מתנודדים בהתלהבות רבה לחזות במופע האורקולי של יצרו הסקאד והפטריוט בשמיים.
Oyster Girl
New member
חלק 2 ../images/Emo54.gif
איך ליסה הכירה לי את אחיה והוא הפך אותי למוסיקאי אמיתי ליסה אמרה לי כל הזמן, "אתה חייב להכיר את האח שלי! כשהוא יחזור מבוסטון אני אשדך בינכם ,כי יש לי הרגשה שתעשו משהו טוב טוב ביחד." היא היתה אמנית אמיתית. היא חיה בשביל האמנות שלה. עד היום תלויה אצלי בבית תמונה נפלאה שהיא ציירה שתנדוד איתי באשר אנדוד . התיידדנו מאד והינו מעבירים שעות נעימות מאד של שיחות על החיים, על אמנות ,מוזיקה ואיפה יש גראס שווה.קטנטנה, צהבהבה, במבטא אמריקאי קל ,נמשים ותאבון עצום לחיים היתה ליסה אחת מהמורות שלי בנתיבי החיים והיצירה. בערה בכולנו אז האש הקדושה נדושה הזאת של העלומים שגלומים בהם צעקה של זעם ורעב, ייסורים ועונג. והנה בערב אחד ,כשאני מסדר סידורים אחרונים במדבר לקראת פתיחה היא נכנסת נמרצת ובעקבותיה מדשדש בחור שנראה דומה לא דומה לה. היה בו משהו ג'ינג'י חסר שקט ומרצד בקצוות כאילו לא מסכים להיכנס לפריים אחד. "ירמי קפלן " הציג את עצמו ולחץ לחיצת יד הגונה. ברקע התנגנה הקסטה החדשה וכבר נשחקת של "סיפורים מהקופסה", הבשורה על פי פורטיס, שההשפעה שלה על מוזיקאים בתל אביב היתה אפילו יותר משמעותית מהחלחול שלה בציבור. "ליסה אומרת שאתה באסיסט. חזרתי עכשיו מבוסטון ואני רוצה להקים הרכב. רוצה לנגן אתי?" "בטח, מגניב." כך התחילה ידידות של עשרים שנה שצברה מאות שעות חזרות והופעות משותפות. יש ומתבלבלים ,קוראים לי ירמי ולו קוראים חמי. ליסה, באמת עלית על משהו אמיתי שמחבר את הנשמות שלנו בקשר עבות. דומים להבהיל ושונים להפליא אנחנו בעצם להקה שאף פעם לא קמה רשמית ואף פעם לא התפרקה בעצם. אבל אז היה בינינו פער עצום ביכולות . ירמי היה מולטי מוזיקאי ,שולט בכמה כלים וכותב מיומן, ואילו אני,מודה שהיית יותר וונאבי מאשר מוזיקאי באותם ימים. אמנם היתה לי גיטרה בס מיוזיקמן מפלצתית והיו מגבר ומעיל עור עם ניטים, אבל שנאתי להתאמן ותעבתי משמעת וביקורת. עמוק בלב ידעתי שאני לא שווה הרבה ,אבל זה רק העצים את הסירוב שלי לצאת מהקונכיה. היתה בי אז הסנוביות העלאק פאנקיסטית הזאת שגרסה שלדעת לנגן זה לא קול. הזן הזה של סנוביות נפוץ יותר אצל מעריצי מוזיקה פנאטים ,שעושים פוזות של "אייר-גיטר" מול המראה שאף אחד לא רואה ,מאשר אצל מוזיקאים אמיתיים. בדגל הזה נופפתי. הקמנו הרכב עם רע מוכיח בתופים ואסף שריג בגיטרה והתחלנו להתאמן בסטודיו שבו צמחו כל להקות המדבר/ רוקסן , "קופסת הרעש" באלנבי .13. הסטודיו היה שייך לשחר בן ברק (גן חיות) והמיקום שלו באזור הדאונטאון אלנבי היה כמעט קולנועי מדי מכדי להיות אמיתי. נלחץ בין חוסר הסבלנות של ירמי ש"רוני בראון מחכה לסקיצות ממנו" לאגרסיביות הטינאייג'רית של רע – בן 17 אז- הלכתי ודעכתי. לא הצלחתי לנגן גם את הדברים הפשוטים ביותר. התחלנו להקליט בטייפ 4 טרק ביתי. שעות הייתי יושב עם לשון משורבבת מרוב מאמץ , מצחי מיוזע ואצבעותי רועדות, מנסה להוריד בייס-ליין סביר לקסטה ולא מצליח. ירמי, שגם כך סבלנות לא היתה הצד החזק שלו אף פעם, חתף עלי את הקריזה וצעק לבסוף "אתה חייב להחליט ולבחור אם אתה רוצה להיות מוזיקאי אמיתי או הגיגן – חארטטן רוק!" נורא נעלבתי. באותו ערב ה4טרק נשאר בדירה שגרתי אז בשינקין 8. ניזון מהאנרגיה של העלבון והצורך להוכיח ,הקלטתי לתוכו שני שירים שלי תוך ניצול מקסימלי של הפעלולים הפרימיטיביים של המכשיר ( אחחחח! דבר לא ישווה לסאונד המיוחד כל כך של 4 טרק...)למחרת השמעתי לירמי את הקטעים שהקלטתי והוא ( אולי מתוך זה שלא היה לו נעים לפטר אותי) התלהב והציע שבמקום שאהיה הבאסיסט שלו ,הוא יהיה המתופף בהרכב שלי . הוא אמר "נראה לי שאתה צריך לעשות את המוזיקה שלך". וכך בעצם הרבה בזכותו נולדתי מחדש כמוזיקאי. משם גם נולדו מאות שירים שכתבתי. הביקורת שירמי הטיח בי באה ממקום נקי ואני מרגיש שאני חייב לו עליה המון. הבנתי את החשיבות הקריטית של ההתמקצעות ואת התחרות הקשה נגד הזמן ונגד כל הסיכויים והצלחתי להתבגר ולהשתכלל. אולי איזו פאנקיסטיות הלכה לי שם לאיבוד,אבל מתוך הביצה שלי בקע סוף סוף מוזיקאי אמיתי. התחלתי לחרוש את הבאס בלי רחמים על שכני ובמקביל באו לי עוד ועוד שירים שחלקם חיים באלבומים הראשונים של איפה הילד. איך כמעט הקמתי את תערובת אסקוט ( אבל בסוף השתפנתי...) אסף אמדורסקי גם ניגן אתנו תופים באיזה שלב. הוא ורע תמיד באו לי בחבילה אחת של ילדים עם כישרון בלתי נסלח בעלי מזג רע במיוחד. אבל אסף עשה את השיפט המתבקש לקדמת הבמה. הוא היה ילד יפהפה , ממש מין אדוניס כזה ,מיוחס, בקיא בהלכות עיר ועולם. בפורים של 1990 הוכרזה אומת שינקין ביומיים של משתאות. המדבר הפיק את אם כל המסיבות בגלריה ראפ ויום למחרת העיריה עשתה עדלידע בגינת שינקין. גם שם וגם שם שררה תחושה של משהו חדש שמבעבע ומתהווה בעיר.ירמי היה אמור להופיע בגינת שינקין.המונים היו שם ותחושה של פיס אנד לאב בנוסח תל אביבי,(כלומר מנוכר, עם מעיל עור שחור ובלי להגיד שלום....), נחה על הרחוב. התגודדנו שם בגינת שינקין ,בולעים בעיניים והאוזניים בטינה והערצה את "אלגנט" ו"אפור גשום" שניגנו שם. בשבילינו הם "עשו את זה" כי הם נשמעו מצויין והוציאו קסטות באוזן השלישית!. בראש הפירמידה של שרשרת המזון השינקינאית שלטה אז ללא עוררין להקת נושאי המגבעת . לא היה שבוע שלא היה איתם איזה ראיון עומק ב"העיר", או איזו תשפוכת מתמוגגת של מיכאל רורברגר ,אימת הוונאבי'ז של שינקין.בגינת שינקין התאספו ההמונים ואנחנו איתם. ואז בא אסף אמדורסקי כרוח סערה ואמר בואו נעלה לעשות שיר שלי , ככה ספונטני, בלי חזרות, רוקנ'רול!הוא מתחיל לצעוק לנו באוזן "זה נורא פשוט, שלושה אקורדים: במועדון לילה בהרצליה... יאללה! ירמי מתופף ואתה באסיסט ואני מנגן גיטרה." אני השתפנתי ,כי לא הייתי מוכן לעלות בלי חזרה . אין בי את הספונטניות הזאת ,מה לעשות. אז אסף המאוכזב ממני נזכר באיזה חבר טוב שלו מחולון שנמצא גם כן בגינה , באסיסט ג'אז בן 18 בשם ג'נגו.כך הוקמה תערובת אסקוט בלעדי. האמת ,כשראיתי אתם על הבמה ,נצבט לי הלב, כי הם היו ממש טובים ואסף היה ממש רוק סטאר מלידה. "איפה הקהל שלי!?" הוא נהם ויילל והקהל מריע לו והוא שלו, באחר צהריים אביביים של פורים לפני 18 שנה. איך הרווחנו חמישים שקל והחלטנו להשתכר בהם במקום לפרק את הלהקה סמי עין הנץ (!) קראו לו. הוא היה מין אחד שניסה לתפוס את השור בקרניו ,אבל יותר נתלה בזנבו. הרבה כאלה "יזמי רוק" שרצו בעיר, פותחים וסוגרים מועדונים, מנסים לנצל את הטרנד ,מי למען הרומנטיקה ומי בשביל לדפוק הקופה. אז סמי עין הנץ ניהל מועדון בשם קונטראס ( זוכרים? איראן-גייט ,אוליבר נורת' ,ניקראגואה...לא חשוב) באיזור המוסכים של רחוב המסגר והציע לנו להופיע אצלו . איפה הילד היתה אז אחרי ארבע שנות פעילות בתל אביב בלי חוזה הקלטות באופק ,כאשר כל אלה שאנחנו שותים איתם בלילה חתומים כבר ,או אחרי אלבום ראשון. להגיד שהרגשנו מדשדשים יהיה אנדרסטייטמנט; להגיד שהיינו נואשים יהיה יותר משקף. בחייה של להקה תמיד צריך שתהיה תחושה של התקדמות ממטרה למטרה, הישגים מצטברים . הדינמיקה חייבת להיות חיובית ,לפחות מעל פני השטח, כדי לחמם את הידיים הקפואות ואת הנשמה החרדה.להקת רוק יש בה משהו נורא דכאוני מבפנים וזועם כלפי חוץ. חובת ההוכחה היא אין סופית תוך כדי שאתה נלחם בשדי היאוש והספק המכרסמים. אחרי שכבר קוטנר השמיע אותנו מקסטה והשתתפנו באוספ נענע מספר 2 עם אחד אלוהים,וסוף סוף נתנו לנו להופיע ברוקסן, ואפילו השתתפנו בספישל טלויזיוני לכבוד יום העצמאות עם קוטנר ויורם גאון, פשוט נגמרו לנו ההישגים. שהבטנו במראה ראינו חבורה של לוזרים ,פליטי קיבוץ תפרנים שמאמינים בנס שלא יקרה, בלי מקום ביתי להופיע ובלי הרבה תקוה. אז הלכנו להופיע אצל סמי במועדון הקונטראס.זה היה מה שאמור לתחזק אותנו מנטלית בחודש הקרוב. המקום נראה ונשמע בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם. בטון אל בטון הביע פידבק ,ההופעה היתה זוועה והמקום הדהד שממה .אחרי ההופעה, כשאנחנו בשלב ליקוק הפצעים, בא אלינו סמי עין הנץ, שולף שטר מדובלל של חמישים שקל ומגיש לי אותו בגאווה. מה זה? אני שואל. זה מה שהרווחתם ,הוא עונה.זה היה רגע מכונן, רגע של שבירה. מזל שלא פתחנו את הפה. השתיקה שהשתררה היתה הישרדותית. לו היינו מדברים היינו מתפרקים על המקום.כל גיג שהשגנו עלה לנו בבריאות. צריכים היינו לתחמן במקום העבודה ,להעמיס ,לפרוק, למצוא מישהו שיעשה סאונד בחינם, לשלם דלק... היה קל יותר לו אמר לנו סמי שלא הרווחנו כלום, אבל בשטר העלוב הזה היתה גלומה איזו השפלה בלתי נסבלת. העמסנו בשתיקה את המגברים על ה"בובית" , הטנדר של העבודה של אסף מרוז- "בובי", והתייעצנו מה יכולה להקה של ארבעה לעשות בשטר של חמישים שקלים. אסף שריג הציע לתת לאיזה קבצנית שצעקה עליו פעם בתחנה המרכזית ומאז היה לו פטיש עליה.מישהו אחר זרק שכדאי לצרף את הסכום למשהו יותר משמעותי שנרויח בעתיד ואז לחלק. אני הצעתי את הדבר היחיד שהיה יכול להוציא אותי מהדכדוך, תרופת הפלא שלא הכזיבה אף פעם – ללכת לשתות. אז הלכנו לגלולה , האלטרנטיבה האפלולית למדבר הבהיר, ברחוב ברנר.
איך ליסה הכירה לי את אחיה והוא הפך אותי למוסיקאי אמיתי ליסה אמרה לי כל הזמן, "אתה חייב להכיר את האח שלי! כשהוא יחזור מבוסטון אני אשדך בינכם ,כי יש לי הרגשה שתעשו משהו טוב טוב ביחד." היא היתה אמנית אמיתית. היא חיה בשביל האמנות שלה. עד היום תלויה אצלי בבית תמונה נפלאה שהיא ציירה שתנדוד איתי באשר אנדוד . התיידדנו מאד והינו מעבירים שעות נעימות מאד של שיחות על החיים, על אמנות ,מוזיקה ואיפה יש גראס שווה.קטנטנה, צהבהבה, במבטא אמריקאי קל ,נמשים ותאבון עצום לחיים היתה ליסה אחת מהמורות שלי בנתיבי החיים והיצירה. בערה בכולנו אז האש הקדושה נדושה הזאת של העלומים שגלומים בהם צעקה של זעם ורעב, ייסורים ועונג. והנה בערב אחד ,כשאני מסדר סידורים אחרונים במדבר לקראת פתיחה היא נכנסת נמרצת ובעקבותיה מדשדש בחור שנראה דומה לא דומה לה. היה בו משהו ג'ינג'י חסר שקט ומרצד בקצוות כאילו לא מסכים להיכנס לפריים אחד. "ירמי קפלן " הציג את עצמו ולחץ לחיצת יד הגונה. ברקע התנגנה הקסטה החדשה וכבר נשחקת של "סיפורים מהקופסה", הבשורה על פי פורטיס, שההשפעה שלה על מוזיקאים בתל אביב היתה אפילו יותר משמעותית מהחלחול שלה בציבור. "ליסה אומרת שאתה באסיסט. חזרתי עכשיו מבוסטון ואני רוצה להקים הרכב. רוצה לנגן אתי?" "בטח, מגניב." כך התחילה ידידות של עשרים שנה שצברה מאות שעות חזרות והופעות משותפות. יש ומתבלבלים ,קוראים לי ירמי ולו קוראים חמי. ליסה, באמת עלית על משהו אמיתי שמחבר את הנשמות שלנו בקשר עבות. דומים להבהיל ושונים להפליא אנחנו בעצם להקה שאף פעם לא קמה רשמית ואף פעם לא התפרקה בעצם. אבל אז היה בינינו פער עצום ביכולות . ירמי היה מולטי מוזיקאי ,שולט בכמה כלים וכותב מיומן, ואילו אני,מודה שהיית יותר וונאבי מאשר מוזיקאי באותם ימים. אמנם היתה לי גיטרה בס מיוזיקמן מפלצתית והיו מגבר ומעיל עור עם ניטים, אבל שנאתי להתאמן ותעבתי משמעת וביקורת. עמוק בלב ידעתי שאני לא שווה הרבה ,אבל זה רק העצים את הסירוב שלי לצאת מהקונכיה. היתה בי אז הסנוביות העלאק פאנקיסטית הזאת שגרסה שלדעת לנגן זה לא קול. הזן הזה של סנוביות נפוץ יותר אצל מעריצי מוזיקה פנאטים ,שעושים פוזות של "אייר-גיטר" מול המראה שאף אחד לא רואה ,מאשר אצל מוזיקאים אמיתיים. בדגל הזה נופפתי. הקמנו הרכב עם רע מוכיח בתופים ואסף שריג בגיטרה והתחלנו להתאמן בסטודיו שבו צמחו כל להקות המדבר/ רוקסן , "קופסת הרעש" באלנבי .13. הסטודיו היה שייך לשחר בן ברק (גן חיות) והמיקום שלו באזור הדאונטאון אלנבי היה כמעט קולנועי מדי מכדי להיות אמיתי. נלחץ בין חוסר הסבלנות של ירמי ש"רוני בראון מחכה לסקיצות ממנו" לאגרסיביות הטינאייג'רית של רע – בן 17 אז- הלכתי ודעכתי. לא הצלחתי לנגן גם את הדברים הפשוטים ביותר. התחלנו להקליט בטייפ 4 טרק ביתי. שעות הייתי יושב עם לשון משורבבת מרוב מאמץ , מצחי מיוזע ואצבעותי רועדות, מנסה להוריד בייס-ליין סביר לקסטה ולא מצליח. ירמי, שגם כך סבלנות לא היתה הצד החזק שלו אף פעם, חתף עלי את הקריזה וצעק לבסוף "אתה חייב להחליט ולבחור אם אתה רוצה להיות מוזיקאי אמיתי או הגיגן – חארטטן רוק!" נורא נעלבתי. באותו ערב ה4טרק נשאר בדירה שגרתי אז בשינקין 8. ניזון מהאנרגיה של העלבון והצורך להוכיח ,הקלטתי לתוכו שני שירים שלי תוך ניצול מקסימלי של הפעלולים הפרימיטיביים של המכשיר ( אחחחח! דבר לא ישווה לסאונד המיוחד כל כך של 4 טרק...)למחרת השמעתי לירמי את הקטעים שהקלטתי והוא ( אולי מתוך זה שלא היה לו נעים לפטר אותי) התלהב והציע שבמקום שאהיה הבאסיסט שלו ,הוא יהיה המתופף בהרכב שלי . הוא אמר "נראה לי שאתה צריך לעשות את המוזיקה שלך". וכך בעצם הרבה בזכותו נולדתי מחדש כמוזיקאי. משם גם נולדו מאות שירים שכתבתי. הביקורת שירמי הטיח בי באה ממקום נקי ואני מרגיש שאני חייב לו עליה המון. הבנתי את החשיבות הקריטית של ההתמקצעות ואת התחרות הקשה נגד הזמן ונגד כל הסיכויים והצלחתי להתבגר ולהשתכלל. אולי איזו פאנקיסטיות הלכה לי שם לאיבוד,אבל מתוך הביצה שלי בקע סוף סוף מוזיקאי אמיתי. התחלתי לחרוש את הבאס בלי רחמים על שכני ובמקביל באו לי עוד ועוד שירים שחלקם חיים באלבומים הראשונים של איפה הילד. איך כמעט הקמתי את תערובת אסקוט ( אבל בסוף השתפנתי...) אסף אמדורסקי גם ניגן אתנו תופים באיזה שלב. הוא ורע תמיד באו לי בחבילה אחת של ילדים עם כישרון בלתי נסלח בעלי מזג רע במיוחד. אבל אסף עשה את השיפט המתבקש לקדמת הבמה. הוא היה ילד יפהפה , ממש מין אדוניס כזה ,מיוחס, בקיא בהלכות עיר ועולם. בפורים של 1990 הוכרזה אומת שינקין ביומיים של משתאות. המדבר הפיק את אם כל המסיבות בגלריה ראפ ויום למחרת העיריה עשתה עדלידע בגינת שינקין. גם שם וגם שם שררה תחושה של משהו חדש שמבעבע ומתהווה בעיר.ירמי היה אמור להופיע בגינת שינקין.המונים היו שם ותחושה של פיס אנד לאב בנוסח תל אביבי,(כלומר מנוכר, עם מעיל עור שחור ובלי להגיד שלום....), נחה על הרחוב. התגודדנו שם בגינת שינקין ,בולעים בעיניים והאוזניים בטינה והערצה את "אלגנט" ו"אפור גשום" שניגנו שם. בשבילינו הם "עשו את זה" כי הם נשמעו מצויין והוציאו קסטות באוזן השלישית!. בראש הפירמידה של שרשרת המזון השינקינאית שלטה אז ללא עוררין להקת נושאי המגבעת . לא היה שבוע שלא היה איתם איזה ראיון עומק ב"העיר", או איזו תשפוכת מתמוגגת של מיכאל רורברגר ,אימת הוונאבי'ז של שינקין.בגינת שינקין התאספו ההמונים ואנחנו איתם. ואז בא אסף אמדורסקי כרוח סערה ואמר בואו נעלה לעשות שיר שלי , ככה ספונטני, בלי חזרות, רוקנ'רול!הוא מתחיל לצעוק לנו באוזן "זה נורא פשוט, שלושה אקורדים: במועדון לילה בהרצליה... יאללה! ירמי מתופף ואתה באסיסט ואני מנגן גיטרה." אני השתפנתי ,כי לא הייתי מוכן לעלות בלי חזרה . אין בי את הספונטניות הזאת ,מה לעשות. אז אסף המאוכזב ממני נזכר באיזה חבר טוב שלו מחולון שנמצא גם כן בגינה , באסיסט ג'אז בן 18 בשם ג'נגו.כך הוקמה תערובת אסקוט בלעדי. האמת ,כשראיתי אתם על הבמה ,נצבט לי הלב, כי הם היו ממש טובים ואסף היה ממש רוק סטאר מלידה. "איפה הקהל שלי!?" הוא נהם ויילל והקהל מריע לו והוא שלו, באחר צהריים אביביים של פורים לפני 18 שנה. איך הרווחנו חמישים שקל והחלטנו להשתכר בהם במקום לפרק את הלהקה סמי עין הנץ (!) קראו לו. הוא היה מין אחד שניסה לתפוס את השור בקרניו ,אבל יותר נתלה בזנבו. הרבה כאלה "יזמי רוק" שרצו בעיר, פותחים וסוגרים מועדונים, מנסים לנצל את הטרנד ,מי למען הרומנטיקה ומי בשביל לדפוק הקופה. אז סמי עין הנץ ניהל מועדון בשם קונטראס ( זוכרים? איראן-גייט ,אוליבר נורת' ,ניקראגואה...לא חשוב) באיזור המוסכים של רחוב המסגר והציע לנו להופיע אצלו . איפה הילד היתה אז אחרי ארבע שנות פעילות בתל אביב בלי חוזה הקלטות באופק ,כאשר כל אלה שאנחנו שותים איתם בלילה חתומים כבר ,או אחרי אלבום ראשון. להגיד שהרגשנו מדשדשים יהיה אנדרסטייטמנט; להגיד שהיינו נואשים יהיה יותר משקף. בחייה של להקה תמיד צריך שתהיה תחושה של התקדמות ממטרה למטרה, הישגים מצטברים . הדינמיקה חייבת להיות חיובית ,לפחות מעל פני השטח, כדי לחמם את הידיים הקפואות ואת הנשמה החרדה.להקת רוק יש בה משהו נורא דכאוני מבפנים וזועם כלפי חוץ. חובת ההוכחה היא אין סופית תוך כדי שאתה נלחם בשדי היאוש והספק המכרסמים. אחרי שכבר קוטנר השמיע אותנו מקסטה והשתתפנו באוספ נענע מספר 2 עם אחד אלוהים,וסוף סוף נתנו לנו להופיע ברוקסן, ואפילו השתתפנו בספישל טלויזיוני לכבוד יום העצמאות עם קוטנר ויורם גאון, פשוט נגמרו לנו ההישגים. שהבטנו במראה ראינו חבורה של לוזרים ,פליטי קיבוץ תפרנים שמאמינים בנס שלא יקרה, בלי מקום ביתי להופיע ובלי הרבה תקוה. אז הלכנו להופיע אצל סמי במועדון הקונטראס.זה היה מה שאמור לתחזק אותנו מנטלית בחודש הקרוב. המקום נראה ונשמע בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם. בטון אל בטון הביע פידבק ,ההופעה היתה זוועה והמקום הדהד שממה .אחרי ההופעה, כשאנחנו בשלב ליקוק הפצעים, בא אלינו סמי עין הנץ, שולף שטר מדובלל של חמישים שקל ומגיש לי אותו בגאווה. מה זה? אני שואל. זה מה שהרווחתם ,הוא עונה.זה היה רגע מכונן, רגע של שבירה. מזל שלא פתחנו את הפה. השתיקה שהשתררה היתה הישרדותית. לו היינו מדברים היינו מתפרקים על המקום.כל גיג שהשגנו עלה לנו בבריאות. צריכים היינו לתחמן במקום העבודה ,להעמיס ,לפרוק, למצוא מישהו שיעשה סאונד בחינם, לשלם דלק... היה קל יותר לו אמר לנו סמי שלא הרווחנו כלום, אבל בשטר העלוב הזה היתה גלומה איזו השפלה בלתי נסבלת. העמסנו בשתיקה את המגברים על ה"בובית" , הטנדר של העבודה של אסף מרוז- "בובי", והתייעצנו מה יכולה להקה של ארבעה לעשות בשטר של חמישים שקלים. אסף שריג הציע לתת לאיזה קבצנית שצעקה עליו פעם בתחנה המרכזית ומאז היה לו פטיש עליה.מישהו אחר זרק שכדאי לצרף את הסכום למשהו יותר משמעותי שנרויח בעתיד ואז לחלק. אני הצעתי את הדבר היחיד שהיה יכול להוציא אותי מהדכדוך, תרופת הפלא שלא הכזיבה אף פעם – ללכת לשתות. אז הלכנו לגלולה , האלטרנטיבה האפלולית למדבר הבהיר, ברחוב ברנר.
נעם בלה בלה
New member
תודה ../images/Emo13.gif
או כמו שהרב שלי היה אומר, "תזכי לחופה ולמעשים טובים"
או כמו שהרב שלי היה אומר, "תזכי לחופה ולמעשים טובים"
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.