הילדים רבים

[רוי0]

הילדים רבים

אנחנו כהורים ממש משתגעים שי לנו שני בנים בני 6.5 ו5 הם כל הזמן רבים בינהם בבכיות ובצעקות מכות רציניות אנו כהורים ממש הרמנו ידיים אנחנו מוצאים את עצמינו כל הזמן מנסים להפריד בינהם אין לנו כבר כוחות מה עושים??????????????

 

[לאה_מ]

מה יקרה אם לא תתערבו?

האם יכול להיות שהמריבות תכופות כל כך משום שהם יודעים שאתם תגיעו? שתתערבו במריבה? האם הם משתמשים בכם בתור "בית המשפט" שלהם? אולי במקום לנסות כל הזמן להפריד ביניהם, תאמרו להם שאתם סומכים עליהם שהם ידעו לפתור בעצמם את הבעיות ביניהם. אתם יכולים לשמש כמתווכים, כמגשרים - לעזור להם לדבר זה עם זה (לפעמים מתוך ריב וכעס קשה להקשיב לצד השני), לעזור להם לחשוב על פתרונות לא אלימים אפשריים, אבל לא להיות השופטים, לא להתערב כל הזמן ולא להפריד. גם אם הפתרון הנראה להם הטוב ביותר הוא הפרדה, כדאי שהם ילמדו לזהות מצב שדורש הפרדה וליישם את ההפרדה הזו בעצמם. רק שקחו בחשבון שלוקח די הרבה זמן ללמוד את המיומנות הזו. בעיקר כאשר רגילים שההורים "פותרים" את כל הבעיות עבורם. אני מצרפת לך קישור לדיון דומה שהיה כאן לאחרונה לגבי מכות בין ילדים, שם הוצעו רעיונות פרקטיים, ואולי הם יוכלו לעזור לכם. נשמח לשמוע עדכונים.

 

[ציפי ג]

שבת בבית החותנים ../images/Emo104.gif

שבת בצהרים בבית חמי וחמותי. כולם שם - חג. הילדים משחקים על השטיח מונופול, ולפתע מלחמת עולם : הוא אמר לי הוא עשה לי. מכות וצעקות בכיות ופניקה של חמותי, שמוסיפה עוד שמן למדורה. אני לקחתי את שני הניצים, ובקשתי לשמוע גרסה מכל אחד, אבל מדויקת. כששמעתי את הגרסה, פסקתי - אף אחד מכם לא מאמין לשני - זו כל הבעיה. עכשיו לכו שניכם לחדר בו אין קהל גדול, ותנסו למצוא דרך איך לפתור את המחלוקת העכשוית ואולי גם איך להאמין זה לזה. צורחים הם הסתגרו בחדר. בהתחלה שמענו קול מכות, אח"כ צרחות ובסוף שקט. הם לא הגיעו למצב של אמון הדדי. הם פשוט השתעממו. הם יצאו מהחדר והלכו לאכול וגמרנו. עוד מריבה שנגמרה בין שנים.

 

[נעה גל]

אוי, צחקתי המון!

ואני כמובן, מסכימה עם לאה וציפי - תנו להם לפתור את הבעיות!

 

[דסי אשר]

אני כותבת אחרי עורכת דין ואמא

הי, לא סתם נתתי הכותרת, והיא לא צינית בכלל. אנחנו, כבני אדם בוגרים, כאשר אנחנו מגיעים למאבק משפטי, עם אדם שמונה להיות שופט, לא תמיד נסכים עם החלטותיו, כאשר יפסוק נגדנו. אבל, אם נכעס על השופט, לא נתחיל לתקוף את הצד השני, לא פיזית ולא בשום צורה אחרת. אנחנו, רובינו, מתורבתים, מבוגרים בנפשנו. ילדים, תופשים את האמת שלהם, אחרת לגמרי מהאמת שנתפשת על ידי ההורה "השופט". לאמת שלהם ישנם רבדים רבים(למשל רובד של קנאה, שיכולה להמשך מאז "לקיחת כסא המלכות של הבכור..."). ברגע שאנחנו מתערבים, הצד שנפסק משהו נגדו, כועס מאד עלינו ההורים, אבל הוא אינו יכול להוציא את זעמו עלינו, והוא יוציא זאת בחמת זעם גדולה יותר, על הצד "הזוכה". כך התמונה ממשיכה וממשיכה, ולעולם לא ילמדו להתמודד עם השונות בינהם, עם החיים המשותפים שלהם, עם ה"חשבונות" שלהם, וגם לא יבינו שהמריבות הם סוג של צורך בקשר, שנעשה בדרך לא יעילה. דסי

 

[לאה_מ]

זה נכון גם כשזה נוגע למבוגרים.

אני לא חושבת שיש לנו איזו יכולת מופלאה לקבל בשלווה סטואית החלטה שבעינינו אינה תואמת באופן מוחלט את האינטרסים והרצונות שלנו, רק משום שהסכמנו לתת את סמכות ההכרעה לצד שלישי בלתי תלוי. תמיד יהיו כעסים. יתכן שהבגרות שלנו תאפשר לנו להתמודד עם הכעסים האלה ביתר הצלחה. כאשר שופט פוסק, יתכן מאד ששני הצדדים יצאו לא מרוצים. כל אחד מהם יצא וחצי תאוותו בידו. גישור הוא פתרון שמביא את הצדדים להגיע להסכמה בדבר ההסדר ביניהם. באופן כזה, הצדדים הם האחראים על הפתרון, הם יטו לקיים אותו משום שהם החליטו עליו אחרי שהגיעו למסקנה שהוא הטוב ביותר עבורם, והפתרון שהם יגיעו אליו יהיה האופטימלי עבור אותם צדדים. נכון שלא תמיד אפשרי להגיע לפתרון. אבל כאשר הצדדים מצליחים, אין ספק שזהו הדבר הטוב ביותר. אם לא מצליחים, תמיד אפשר לחזור לאופציה של בית המשפט. זה נכון בדיוק באותה מידה לסכסוכים בין ילדים ולסכסוכים בין מבוגרים. וזה מתאים מאד ליחסי אחים וליחסי חברים, משום שאנו מדברים על מערכת יחסים מתמשכת, והריב הזה ופתרונו יהוו חלק מהחיים המשותפים עוד הרבה זמן אחרי שקרו.

 

[לאה_מ]

ועוד בעיה חשובה ביחסי אחים:

השופט לא נתפס כצד שלישי אובייקטיבי. הוא ההורה. אחד הילדים (או שניהם, או כולם) יכול לחוש (בצדק או שלא בצדק, זה עניין סובייקטיבי לחלוטין) שהוא מופלה לרעה, שהוא מקופח, שהוא מקנא... זו עוד סיבה מדוע לא כדאי להורה לשמש כשופט במריבות בין הילדים.