עפ"י המקום בו נמצא
למרות שאירועי פורים נפתחים כבר בערבו של יום עם קריאת המגילה בתפילת ערבית, החיוב לגבי יתר מצוות החג נקבע עפ"י המקום בו היית עם עלות עמוד השחר. לפיכך, ירושלמי שישן בקריית שמונה יחגוג ביום י"ד. אם באותו היום יחזור לירושלים ויעשה את הלילה שבין י"ד לט"ו כבר בירושלים יחוייב בכל דיני פורים מחדש ויחגוג גם ביום ט"ו. עוד שתי הערות: הערה ראשונה למרות שזהו החג הכי גאוגרפי שלנו יש עוד הלכות חגים גאוגרפיות כמו 'האם מותר לעשות מלאכה בערב פסח?' והמשנה במסכת פסחים דנה בכך. נקבע כמדומני שבכל מקום ינהגו כמנהג המקום תוך הדגשה שאם מי שבא ממקום בו לא נהוגה מלאכה בערב פסח בא למקום בו נוהגים מלאכה בערב יחמיר על עצמו ולא ינהג מלאכה ומי שבא ממקום בו עושים מלאכה למקום בו לא עושים מלאכה לא יעשה מלאכה. בלשונה החסכנית של המשנה פשוט אומרים: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין; מקום שנהגו שלא לעשות, אינן עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאינן עושין, או ממקום שאינן עושין למקום שעושין--נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם; ואל ישנה אדם, מפני המחלוקת. פסחים פרק ד', משנה א'. הערה שניה הרעיון עדיין מבשיל אצלי - אבל אלה עיקרי הדברים; אתמול, תוך קריאת המגילה בבית הכנסת, חשבתי שאולי ההקשר הגאוגרפי של פורים אכן קשור למונח העברי רב המשמעויות 'מקום'. מרדכי אומר לאסתר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. הרוח וההצלה יעמדו 'ממקום אחר'. זו הרמיזה היחידה לקב"ה במגילה - במילה 'מקום'. אולי אנו מתבקשים לגלות את אותו 'מקום' גם מתוך ההלכות הגיאוגרפיות של פורים, המגדירות לנו מהו מקום פיזי בו עושים רצונו של מקום על מנת שימשיך לעמוד לנו רוח והצלה מאותו מקום. נס ההצלה היה גם בי"ד וגם בט"ו באדר [ובעצם גם בי"ג באדר - יום התענית, שהרי בו נגזר שיהיה השמד]. ברגע שההצלה נחוגה בשני הימים ע"י קהילות שונות מודגש הנס שהתפרס על פני כמה ימים ואלמנט המקום מודגש.