היי
רובץ לי משהו על הלב. קצת קשה לי לדבר על זה אבל אני אנסה. אני מסתובבת כבר הרבה זמן עם תחושה ענקית של החמצה. ואני אפילו לא יודעת אם זאת החמצה או שאני הפכת את זה ליותר גדול ממה שזה היה. טוב בטח לא הבנתם כלום אז אני אתחיל שוב מההתחלה הפעם. לפני שנה וחצי הכרתי משהו וזה היה אחרי תקופה ארוכה של לבד(גם מבחינת חברות שקצת התרחקנו אחת מהשניינ). זה היה אחרי שסיימתי י"ב. מין תקופה של חוסר מסגרת(כמו עכשיו- אני אחרי צבא). הרגשתי שנפער בי מין חור כזה, חלל והסתכלתי גם מסביבי. לחברות הכי טובות שלי כבר היו חברים ומצאתי את עצמי פשוט לבד. ופתאום יום אחד השתכנעתי לצאת עם חברה שלי וחבר שלה("גלגל חמישי..") ועם כמה חברים שלו. היה שם בחור שהכרתי עוד לפני הוא היה גר באיזור שלי והוא והמשפחה שלו עברו לאילת. עוד בפעם הראשונה שנפגשנו היה איזה קליק- אבל אילת?! זה כבר יותר מידי. רמזתי לחברה שלי שתעזור לי(כי אני ביישנית כרונית) אז היא נתנה לו את המספר שלי ואחרי כמה ימים הוא התקשר. קבענו להפגש והבנתי שאני פחות או יותר הבחורה הראשונה שהוא יוצא איתה(מצא מין את מינו...) התחלנו לצאת והרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים. מין תחושה כזאת של ריחוף. אבל זה גם הבהיל אותי קצת קשה לי להסביר למה. זה משהו שחיכיתי לו כל כך הרבה אז למה אני לא מסוגלת להירע ולזרום? והוא היה כותב לי מכתבים מעלפים(יש לו כשרון כתיבה מדהים) והיה קונה לי דברים ובמקום פשוט לקבל את זה התחלתי לחפש סיבות ללמה הוא עושה את זה(מטומטמת שכמותי...) והגעתי למסקנה שכשהו אמר לי שהוא אוהב את זה זה היה בגלל שהייתי החברה הראשונה שלו וזאת הייתה סתם התלהבות וגם כל המכתבים טוב אני לא יעייף אותכם יותר. מה שקרה בסוף זה שנפרדתי ממנו אחרי המון לבטים בתירוץ(שנתתי לעצמי לא לו) שהוא חונק אותי ושאני בעצם לא נמשכת אליו אלא יותר מאוהבת באהבה מאשר בו. אלוהים כמה שאני מצטערת על זה. קשה לי לחשוב שמשהו אי פעם יאהב אותי ככה. לא דיברני בכלל 8 חודשים (הייתה פעם אחת שאפילו התקשרתי אליו ברגע של חולשה וישר ניתקתי אבל לדאבוני המספר שלי הספיק להקלט אצלו אז הוא התקשר ואמרתי שכנראה בטעות המקשים נלחצו. שאלתי אותו מה שלומו והיייתה מין שיחה מוזרה ושטחית) בקיצר אחרי 8 חודשים הוא פתאום מתקשר אליי ביומהולדת להגיד לי מזל טוב ודיברנו קצת ויום למחרת התקשרתי אליו והצעתי לו להפגש. הוא הסכים וישבנו בבית קפה. אחרי המפגש הבנתי שבעצם הוא כנראה כבר לא מרגיש אליי משהו( וגם אני לא בדיוק העליתי את הנושא- כנראה חיכיתי לקבל ממנו פידבקים) בכל אופן אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר ומאז גם לא דיברתי איתו אבל אני מתחיל ה לחשוב שאולי אני תמיד אשאר לבד בגלל האופי הדפוק הזה שלי הסגירות הזאת שתמיד דופקת אותי גילי
רובץ לי משהו על הלב. קצת קשה לי לדבר על זה אבל אני אנסה. אני מסתובבת כבר הרבה זמן עם תחושה ענקית של החמצה. ואני אפילו לא יודעת אם זאת החמצה או שאני הפכת את זה ליותר גדול ממה שזה היה. טוב בטח לא הבנתם כלום אז אני אתחיל שוב מההתחלה הפעם. לפני שנה וחצי הכרתי משהו וזה היה אחרי תקופה ארוכה של לבד(גם מבחינת חברות שקצת התרחקנו אחת מהשניינ). זה היה אחרי שסיימתי י"ב. מין תקופה של חוסר מסגרת(כמו עכשיו- אני אחרי צבא). הרגשתי שנפער בי מין חור כזה, חלל והסתכלתי גם מסביבי. לחברות הכי טובות שלי כבר היו חברים ומצאתי את עצמי פשוט לבד. ופתאום יום אחד השתכנעתי לצאת עם חברה שלי וחבר שלה("גלגל חמישי..") ועם כמה חברים שלו. היה שם בחור שהכרתי עוד לפני הוא היה גר באיזור שלי והוא והמשפחה שלו עברו לאילת. עוד בפעם הראשונה שנפגשנו היה איזה קליק- אבל אילת?! זה כבר יותר מידי. רמזתי לחברה שלי שתעזור לי(כי אני ביישנית כרונית) אז היא נתנה לו את המספר שלי ואחרי כמה ימים הוא התקשר. קבענו להפגש והבנתי שאני פחות או יותר הבחורה הראשונה שהוא יוצא איתה(מצא מין את מינו...) התחלנו לצאת והרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים. מין תחושה כזאת של ריחוף. אבל זה גם הבהיל אותי קצת קשה לי להסביר למה. זה משהו שחיכיתי לו כל כך הרבה אז למה אני לא מסוגלת להירע ולזרום? והוא היה כותב לי מכתבים מעלפים(יש לו כשרון כתיבה מדהים) והיה קונה לי דברים ובמקום פשוט לקבל את זה התחלתי לחפש סיבות ללמה הוא עושה את זה(מטומטמת שכמותי...) והגעתי למסקנה שכשהו אמר לי שהוא אוהב את זה זה היה בגלל שהייתי החברה הראשונה שלו וזאת הייתה סתם התלהבות וגם כל המכתבים טוב אני לא יעייף אותכם יותר. מה שקרה בסוף זה שנפרדתי ממנו אחרי המון לבטים בתירוץ(שנתתי לעצמי לא לו) שהוא חונק אותי ושאני בעצם לא נמשכת אליו אלא יותר מאוהבת באהבה מאשר בו. אלוהים כמה שאני מצטערת על זה. קשה לי לחשוב שמשהו אי פעם יאהב אותי ככה. לא דיברני בכלל 8 חודשים (הייתה פעם אחת שאפילו התקשרתי אליו ברגע של חולשה וישר ניתקתי אבל לדאבוני המספר שלי הספיק להקלט אצלו אז הוא התקשר ואמרתי שכנראה בטעות המקשים נלחצו. שאלתי אותו מה שלומו והיייתה מין שיחה מוזרה ושטחית) בקיצר אחרי 8 חודשים הוא פתאום מתקשר אליי ביומהולדת להגיד לי מזל טוב ודיברנו קצת ויום למחרת התקשרתי אליו והצעתי לו להפגש. הוא הסכים וישבנו בבית קפה. אחרי המפגש הבנתי שבעצם הוא כנראה כבר לא מרגיש אליי משהו( וגם אני לא בדיוק העליתי את הנושא- כנראה חיכיתי לקבל ממנו פידבקים) בכל אופן אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר ומאז גם לא דיברתי איתו אבל אני מתחיל ה לחשוב שאולי אני תמיד אשאר לבד בגלל האופי הדפוק הזה שלי הסגירות הזאת שתמיד דופקת אותי גילי
