לא מגיבה המון, תגובה שלישית כאן...
אבל אני לא יכולה שלא להגיב כי אני כ"כ מזדהה... אני ממש לא מבינה איך אנשים יכולים לשפוט מישהו עם אפילפסיה, או כל מחלה אחת, זה נורא, כאילו הוא עשה "משהו רע". זה כמו להגיד למישהו שלא יבוא לעבודה כי יש לו שפעת... אחותי הקטנה היא האפילפטית אצלנו, ויש לה פרכוסים קטנים של תזוזת עיניים וסוג של "תיקים" בראש לכמה שניות... לפני שבוע היא הגיעה מבית ספר ואמרה שילדים לועגים לה. ניסינו להסביר לה שילדים צוחקים ופוחדים ממה שהם לא מכירים (חשבנו להביא לכיתה מרצה מאי"ל) אבל כ"כ קשה לשמוע על זה ממנה
כואב לי הלב פשוט, לצערי הבעיה לא מסתכמת רק בילדים (שאותם עוד אפשר לחנך) אלא למדתי שהבעיה הי גם עם הורים שגם מפחדים ושומרים מרחק, כי הרי "מי ירצה לקחת אחריות על ילד עם אפילפסיה"... לפני שאבחנו אצלה אחותי את האפילפסיה לא האמנתי שדברים כאלה קיימים, אני עדיין די בשוק מכל העניין, מה שלא גורע מההלם של הגילוי עצמו