זבלמישמלכלך
New member
היי....
המון באיחור... הייתי בצבא... אז עליתי היום לבית העלמין. עם המפקדת שלי... הבנאדם הכי מדהים שפגשתי... היא באמת לא חייבת לי כלום, ואולי אני סתם מנסה לתרץ את העובדה שהיא עדיין לא ברחה... למרות שסביר להניח שהיא בדרך. הבנתי היום משהו, הבנתי שלא באמת הבנתי שאין לי אימא. אולי בגלל שאני לא בבית הרבה, אולי בגלל שהעדפתי לחשוב על דברים אחרים. אבל לראות את הקבר, את המצבה פתאום... כמו שהיא תמיד רצתה. זה היה מפחיד. אני לא חושבת שעדיין הבנתי את מה שראיתי. אני די מחכה לילה, שאני אהיה לבד בשביל לעכל. מוזר לי שלא ממש בכיתי. אני בוכה על המון דברים, על שטויות. ולבכות אותה אני לא מסוגלת. אני ממש כועסת עליה שעזבה אותי. כי אני יודעת שהיא בחרה ללכת. ואני יודעת שהיא לא איתי. הרגשתי את זה. היא כועסת, לא הייתי בת טובה. עשיתי לה המון באלגן. אף פעם לא הקשבתי, תמיד הלכתי הפוך ממה שהיא אמרה. היא שנאה שחור, אז כל הארון שלי היה שחור. היא בישלה אוכל מדהים אבל העדפתי לקנות אוכל בחוץ ולבזבז לה מאות שקלים על שטויות, ורוב הזמן לקחת לה כסף בלי רשות. יש אומרים שחלק מזה לפחות זה שטויות של גיל ההתבגרות. אבל היא ביקשה ממני דבר אחד וגם את זה לא הייתי מסוגלת לעשות- להיות בוגרת. ואחרי שהיא נפטרה, הבטחתי לה לא לבזבז יותר (ואיכשהו נכנסתי ל-6000 שקל מינוס שהרוב על אוכל), להרזות (עליתי כמעט 15 קילו), להשקיע בעצמי (אני יותר מוזנחת מאי פעם) ועוד כל מיני דברים שאני ממש לא קרובה לעשות. כתבתי לכם פה שלקחתי כדורים... המפקדת שלי קראה את זה, היא היחידה שרציתי שתדע, היחידה שאני סומכת עליה. אח"כ יצא שהתכתבתי איתה על זה באינטרנט ואחותי ראתה את התפליט של השיחה. היא סיפרה לאחי ולאחותי השניה, ועכשיו כולם יודעים שרציתי להתאבד. עכשיו היא רוצה לדבר עם הקבנית שלי, להתערב, וזה מעצבן כי עד שיש לי משהו שהוא שלי... שלי לבד. אמרתי להם שידברו איתה, אם זה מה שירגיע אותם, רק שלא ידברו על הכדורים כי זה קצת יעשה לי באלגן מבחינת הצבא... הראש שלי לגמרי מבולגן. אני אובססית לחלוטין על המפקדת שלי, זה ממש עצוב לא כיף ולא פייר ועושה לי ולה רע. זה נגיד אם היא תדבר עם חברה שלי בטלפון ואני אראה אני מתחרפנת, זה עושה לי רע! כי הן צוחקות ומתבדחות ומדברות בכיף ואיתי כל שיחה זה סרט תורכי. היא נתנה למישהי את הסיכת לוחם שלה בטקס שהיה לנו- מישהי שמגיע לה, אני חס וחלילה לא מזלזלת. וממש בכיתי... ושלא תבינו לא נכון אני לא בנאדם רכושני, שצריך את הפריט בשביל להרגיש גאווה... אבל סיכת לוחם, וכומתה זה מסמל משהו, זה מסמל שמעריכים אותך... ואותי היא לעולם לא תעריך, אולי תרחם... אבל לא תעריך... אני מערבבת המון דברים ביחד, אני יודעת... אבל כמו שאמרתי אני לא מסוגלת לבכות את אימא שלי. אני פשוט לא יכולה. היום הבנתי שאני פשוט מחכה שהיא תחזור. אני לא אשכח את הטקס כומתה שבזמן שכולם הכינו את עצמם ודיברו אחד עם השני אני חיכיתי בשיא ההתרגשות שאימא שלי תגיע... ואח שלי בא... והתחלתי לבכות כמו מטורפת, ורציתי שהוא יילך והאדמה תבלע אותי... תודה לכם שאתם קוראים ומגיבים. זה נותן המון.
המון באיחור... הייתי בצבא... אז עליתי היום לבית העלמין. עם המפקדת שלי... הבנאדם הכי מדהים שפגשתי... היא באמת לא חייבת לי כלום, ואולי אני סתם מנסה לתרץ את העובדה שהיא עדיין לא ברחה... למרות שסביר להניח שהיא בדרך. הבנתי היום משהו, הבנתי שלא באמת הבנתי שאין לי אימא. אולי בגלל שאני לא בבית הרבה, אולי בגלל שהעדפתי לחשוב על דברים אחרים. אבל לראות את הקבר, את המצבה פתאום... כמו שהיא תמיד רצתה. זה היה מפחיד. אני לא חושבת שעדיין הבנתי את מה שראיתי. אני די מחכה לילה, שאני אהיה לבד בשביל לעכל. מוזר לי שלא ממש בכיתי. אני בוכה על המון דברים, על שטויות. ולבכות אותה אני לא מסוגלת. אני ממש כועסת עליה שעזבה אותי. כי אני יודעת שהיא בחרה ללכת. ואני יודעת שהיא לא איתי. הרגשתי את זה. היא כועסת, לא הייתי בת טובה. עשיתי לה המון באלגן. אף פעם לא הקשבתי, תמיד הלכתי הפוך ממה שהיא אמרה. היא שנאה שחור, אז כל הארון שלי היה שחור. היא בישלה אוכל מדהים אבל העדפתי לקנות אוכל בחוץ ולבזבז לה מאות שקלים על שטויות, ורוב הזמן לקחת לה כסף בלי רשות. יש אומרים שחלק מזה לפחות זה שטויות של גיל ההתבגרות. אבל היא ביקשה ממני דבר אחד וגם את זה לא הייתי מסוגלת לעשות- להיות בוגרת. ואחרי שהיא נפטרה, הבטחתי לה לא לבזבז יותר (ואיכשהו נכנסתי ל-6000 שקל מינוס שהרוב על אוכל), להרזות (עליתי כמעט 15 קילו), להשקיע בעצמי (אני יותר מוזנחת מאי פעם) ועוד כל מיני דברים שאני ממש לא קרובה לעשות. כתבתי לכם פה שלקחתי כדורים... המפקדת שלי קראה את זה, היא היחידה שרציתי שתדע, היחידה שאני סומכת עליה. אח"כ יצא שהתכתבתי איתה על זה באינטרנט ואחותי ראתה את התפליט של השיחה. היא סיפרה לאחי ולאחותי השניה, ועכשיו כולם יודעים שרציתי להתאבד. עכשיו היא רוצה לדבר עם הקבנית שלי, להתערב, וזה מעצבן כי עד שיש לי משהו שהוא שלי... שלי לבד. אמרתי להם שידברו איתה, אם זה מה שירגיע אותם, רק שלא ידברו על הכדורים כי זה קצת יעשה לי באלגן מבחינת הצבא... הראש שלי לגמרי מבולגן. אני אובססית לחלוטין על המפקדת שלי, זה ממש עצוב לא כיף ולא פייר ועושה לי ולה רע. זה נגיד אם היא תדבר עם חברה שלי בטלפון ואני אראה אני מתחרפנת, זה עושה לי רע! כי הן צוחקות ומתבדחות ומדברות בכיף ואיתי כל שיחה זה סרט תורכי. היא נתנה למישהי את הסיכת לוחם שלה בטקס שהיה לנו- מישהי שמגיע לה, אני חס וחלילה לא מזלזלת. וממש בכיתי... ושלא תבינו לא נכון אני לא בנאדם רכושני, שצריך את הפריט בשביל להרגיש גאווה... אבל סיכת לוחם, וכומתה זה מסמל משהו, זה מסמל שמעריכים אותך... ואותי היא לעולם לא תעריך, אולי תרחם... אבל לא תעריך... אני מערבבת המון דברים ביחד, אני יודעת... אבל כמו שאמרתי אני לא מסוגלת לבכות את אימא שלי. אני פשוט לא יכולה. היום הבנתי שאני פשוט מחכה שהיא תחזור. אני לא אשכח את הטקס כומתה שבזמן שכולם הכינו את עצמם ודיברו אחד עם השני אני חיכיתי בשיא ההתרגשות שאימא שלי תגיע... ואח שלי בא... והתחלתי לבכות כמו מטורפת, ורציתי שהוא יילך והאדמה תבלע אותי... תודה לכם שאתם קוראים ומגיבים. זה נותן המון.