היי

[s.p.y]

היי

קראתי חלק מהתגובות. אני נשואה 15 שנים. מרגישה שהאהבה פשוט דעכה. אין ניצוץ. יש ביננו תהום. ואני לא יכולה לחשוב על פרידה! אע"פ שאני יודעת שבן זוגי לא משתנה ולא ישתנה. הוא פשוט לא משתף פעולה. כל פעם שמעירים לו משהו הוא אומר שהוא עושה מה שהוא רוצה, ושהוא ככה! זה פשוט נורא! אני מרגישה שהוא לא מבין אותי ולאט לאט הפסקתי לשתף אותו בעניינים שלי. אנחנו "כאילו" בסדר. אבל זה מעיק ביותר! אני לא יודעת אם יעוץ יכול לעזור כי איך אפשר להכריח לאהוב? ונראה לי מפחיד רק לחשוב על פרידה. בקשר למה שחלק אמרו, לפי דעתי בן אדם בוגר לא יכול להשתנות ממש. זו אשליה. השינוי יכול להיות רק זמני, אבל לא אמיתי. ובקשר לרומנטיקה - קשה לי להאמין שאחרי זמן מסויים נשארת הרומנטיקה. בכל מקרה היא נעלמת לא? תודה

 

[אשה פשוטה]

הייתי שם - זווית אישית

מחשבה על פרידה נראית כמו תלושה מהציאות פירוק המסגרת : הילדים, הבית, הרכוש, מה יגידו זה משאיר אותנו בזוגיות שאינה טובה ולו רק כדי לא להתמודד עם הקשיים של הלבד ויש כאלו וההתמודדות לא קלה אבל !!! אנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת בלבד <וזו כבר נשאלה כאן ואף קיבלה מגוון תשובות> האם כל זה שווה את חוסר האושר בחיינו תשובתי - לא מחיר הזוגיות "יקר" מידי לאושר שאינו מצוי יותר בקרב בני הזוג אהבה??? אהבה נגמרת אם לא משמרים ומטפחים אותה. ובניגוד לדעת אחרים, אין דרך "לשקם" אהבה, אין דרך "לבנות" אותה מחדש. היא קיימת או לא. וזו גם דעתי לעניין הרומנטיקה להשיא לך עיצות באשר לדרך אותה עלייך לנקוט במערכת אותה את מתארת, נדמה לי כי לאיש הרשות אינה נתונה. ההחלטה נתונה בידייך לבחור את הטוב ביותר עבורך והחשוב מכל, להיות שלימה עם עצמך בכל החלטה שתקבלי.

 

[dor50]

שבת שלום

מציע לך שתקראי קצת מהשיח שמתנהל כאן (כמה דפים לאחור) תראי שאת לא היחידה, ואולי גם תמצאי תשובות שיתאימו לך אישית. קבלי את זה שבן/ת יכולים להשתנות ובכל גיל, תראי זאת גם כאן בהודעות של החברים. בצלחה והרבה אושר צביקה

 

[זיו ברוך]

משהו לך, S.P.Y,

מבינה את החשש, את החרדה, והפחד מיציאה לדרך חדשה. זו כמעט תכונה אנושית, אני חושבת - להאחז במוכר, ולהימנע, ככל האפשר ממצבים הטומנים בחובם אי-ודאות, ודורשים התמודדות מחודשת. אני חושבת שזה טבעי, כמעט לכל יצורי האנוש, ולא רק להם... רבים מבעלי החיים נוטים לחוש מוגנים ובטוחים בסביבתם הביתית, גם אם אובייקטיבית - היא לא לגמרי כזאת תומכת ומגינה. מספר דברים שהפריעו לי בדברייך: ראשית, תחושת הסקפטיות - "בן אדם בוגר לא יכול להשתנות" וכד´. זוהי אימרה שלחלוטין חסרת ביסוס במציאות. וחבל. חבל לי שאת מוצאת מפלט באימרות שכאלו, ובכך מונעת מעצמך את האפשרות הזאת - להשתנות. לקחת אחריות, ולהיות אדון לגורלך. ואין אלו מילים בעלמא. אני אומרת לך זאת מניסיוני, ומניסיונם של אחרים, שידוע לי - הכל עניין של רצון !!! - היכולת (להשתנות) במילא קיימת, אצל כל אחד מאיתנו, שהוא בר-דעת. הרצון - כנראה - לא קיים אצלך. וזה כבר תלוי רק בך. ועוד משהו בהקשר הנ"ל - השינוי תמיד, יהיה עצמי. אין טעם שתנסי לשנות את בן-זוגך. זה לא עובד. אם בעלך יחליט שברצונו להשתנות - הוא יעשה זאת !!. אני בהחלט מסוגלת להבין את תגובתו הנזעמת לכל הערה מצידך. איש מאיתנו אינו אוהב להיות נתון לביקורת, ולכולנו קשה להתמודד עימה. (על אחת כמה וכמה, כאשר היא מובעת ע"י בן-זוגנו, ולא באופן חד-פעמי...) בכל זאת, הייתי מציעה לך לקחת אחריות על חייך. כי האושר שלך - בידייך. איש לא יכול לדאוג לאושרך (גם לא בעלך) . אם בעלך גורם לך לאומללות - חישבי איך תשני עובדה זאת, עבורך. בלי לנסות לשנותו - ולחוש שוב מתוסכלת מחוסר רצונו להשתנות בהתאם לציפיותייך. ושוב - ברגע שתאמיני שאת יכולה ומסוגלת להשתנות, ותחליטי שאת גם אכן רוצה בכך - אני בטוחה שתעשי זאת. בהצלחה לך ! זיו