היי

[gover1]

היי

יש לי שאלה\דיון\פריקה
אני מתעסק זמן מה(הרבה זמן האמת היא,ואני גם עוקב פה בפורום ככה שאני יכול לשער את הכיוון של התשובות של כל אחד מן העונים) בכל הנושא של התמודדות עם רגשות ומדיטציות אבל בכל פעם מחדש מדי כמה זמן עולה בי רגש כואב על דברים שאין בהם שום סיבה להרגיש רגש כואב.
אני לא מבין מה רע בי שאני סתם חש כל הזמן(זה לא כל הזמן אבל אני יודע שזה יבוא שוב ואי אפשר לעצור את זה)רגשות שמכניסים אותי לדיכאונות.
היום יצא לי לשמוע ממישהי שדיברתי אתיה על כך שהיא הייתה יכולה לחיות 200 פעמים(כמובן אם היא תזכור הכל)מרב שיש לה כל כך הרבה דברים שהיא הייתה רוצה לעשות,ומייד כששמעתי את זה עלה בי שוב תחושה דיכאונית(כזאת שמכאיבה למוות) על כך שהיא יכולה להגיד דבר כזה ואני לא.
למה אני לא מצליח להגיד דבר כזה(ואני בסך הכל נער)למה לי כואב לשמוע נימה אופטימית של בן אדם.
אני לא מבקש להיות מואר או אושר עילאי אבל שיהיה בי רוגע,לא הייתי חווה את זה פעם
למה אני בכלל צריך לעבוד עם רגשות שלי בזמן שאני רואה את רב בני האדם מאושרים למדי???
,אולי בסך הכל זה באמת רק גנים?
תודה ):

 

[ינוקא1]

אפילו שאתה יכול לנחש מה אומר . . .

הדיכאון הזה בבסיסו הוא דבר חיובי.
הוא הרגשת ה"חסרון" של הנפש שלך , שאין לה משהו שממלא אותה.

לכן אתה קצת "מקנא" באותה אחת שיכולה לחיות 200 פעמים , כי יש לה "עניין" בחיים.

יש מילה ביפנית "איקיגאי" - שמשמעותה זוהי "התכלית לקום בבוקר".
אחד הדברים שמאפיינים את אנשי אוקינאווה , ששם חיים האנשים מאריכי הימים בעולם , זה שיש להם "איקיגאי" כזה.
(ולא פלא , יש להם אפילו מילה מיוחדת לזה ....)
אז מה שאתה צריך לעשות זה למצוא את ה"איקיגאי" שלך.

למצוא את ה"יצירה" שלך.
זה יכול להיות כל דבר - תנועה , מוזיקה , ציור , צילום , תרומה חברתית ...
העיקר זה ליצור.
לבטא את האני שלך והקול היחודי שלך דרך משהו.

 

[נציב המים]

הגיע הזמן להכרות עם עצמך

כל עוד אתה משווה את עצמך לאחרים, ושואל למה הם ככה ואני לא, הרי שאינך עוסק בלהכיר את עצמך.
כל עוד אתה שואף להיות במקום אחר, הרי שאינך יכול להכיר את המקום בו אתה נמצא.
לתחושתי השינוי מתחיל בללמוד מי אתה כן, ולא מי אתה לא. אם אינך מאושר היום, הרי זה מי שאתה ובו עליך להתמקד.
לא במובן של להבין את הסיבות לדיכאון בכדי להפטר ממנו, אלא פשוט להבין את הדיכאון לעומקו. מאיפה הוא נובע, מה בתוכך גורם לו.
כמובן שקל להקלע לתירוצים של הורים/סביבה/חינוך וכדומה, אבל זה לא הדיכאון באמת, אלה תירוצים חיצוניים. בפועל אתה בתוך עצמך חש משהו, נסה לראות אם אתה מסוגל להעמיק בתחושה הזו.
זה מאוד קשה בהתחלה, ורוב הסיכויים שתבכה לא מעט (זה דווקא די משחרר), אבל ההיכרות הזו עם עצמך וההבנה כי כל מה שאתה מרגיש מקורו בך ולא בעולם החיצוני עשויה להביא לקבלת הרגשות האלה כחלק ממך.
ברגע שהרגשות האלה מתקבלים הם כואבים פחות, כי כאב נפשי מקורו לרוב בהתנגדות פנימית (למיטב נסיוני, לפחות).
יכול להיות שהכאב שלך כל כך חזק ותהומי כי אתה מתנגד לעצמך, למי שאתה, ולא לאיזו תחושה או רגש ספציפיים.
ככל שתלמד להכיר את עצמך ואת המקורות הפנימיים לתחושותיך, כך תקבל אותן כחלק ממך וההתנגדות תעלם.
בסופו של דבר, הקו המנחה בכל התהליך הוא המנעות משיפוט - כלומר הרגשות אינם טובים או רעים, הם קיימים ללא קשר לרגשות מדומיינים שהיו יכולים להיות.
כשאתה שואל מה רע בך אתה שופט את עצמך ומשווה אותך לאידיאל של מישהו טוב. אבל בתוך עצמך אין טוב ורע, יש רק את מה שקיים עכשיו.

בברכת הכרות פורה,
נציב המים.

 

[gover1]

המשך

קודם כל תודה על ההיתיחסות של שניכם.
אני ניסיתי לענות בכל מיני דרכים על מה שרשמתם אבל אני רק כותב ומוחק.
טוב אז זה מה שהגעתי לבסוף
ינוקא:"אז מה שאתה צריך לעשות זה למצוא את ה"איקיגאי שלך" -נכון,אבל זה לא פשוט למצוא אותו אם זה בכלל אפשרי למצוא אותו בצורה מעשית,מן הסתם חיפשתי אבל אני לא מוצא.
האמת שאני מאוד אוהב לנגן ולהלחין על פסנתר אבל זה עדיין לא הדבר שהייתי מוכן להגיד שאני יחיה בשבילו 200 פעם.
אני מסכים אתך שיש לי בעיה של משמעות ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות אבל זה לא מה שניסיתי לבטא במה שרשמתי(על אף שזאת גם בעיה).

נציב המים:"אינך עוסק בלהכיר את עצמך"-אז מה זה בעצם להכיר את עצמי?
"להבין את הדיכאון לעומקו"-ומה זה בעצם להבין את הדיכאון לעומקו?
יצא לי לקרוא כל מיני ספרים בנושאים האלו וביניהם הרעיון כמו שאמרתה זה לא לבטא את הרגשות כחיוביים או שליליים אלה פשוט להתבונן בהם כפי שהם.
הרעיון הוא נחמד וניסתי ומנסה אותו הרבה אבל עדיין זה לא פותר כלום וגם זה לא פותר את זה ששוב משום מקום תפול עליך מהלומה רגשית,כי רב הזמן אני חי בצורה רגילה וטובה(למרות שתמיד יש חוסר נוחות כלשהו)ואני לא יכול לדעת מתי אני יפגע שוב,וכשהרגש הקשה בא בהפתעה אז:
א)אתה לא יכול לעבוד עליו ולהכיר אותו לעומקו כי רב הזמן הוא מוסתר
ב)וכשהוא מגיע הוא מתפרץ כל כך חזק שאתה לא יכול להשתלט עליו וגם אם תנסה להתבונן בו אתה עדיין מרגיש אותו ממש חזק באזור הבטן ואתה מרגיש שאתה רק רוצה לברוח מעצמך.
אולי אני לא מבין את דרך העבודה?אולי יש לך המלצות?
ובקשר למה שרשמתה בהשוואה,אני לא יודע אם זה נובע מקנאה אבל פשוט נראה לי ככה שרב בני האדם חיים די בסדר עם עצמם ויותר מזה יש כאלו שהם מאושרים מאוד ואף אחד לא צריך להתעסק בשום עבודה עצמית,ונכון שכמו שאמרתה אסור להשוות אבל זה בלתי אפשרי...
בהסתכלות לאחור על רב החיים שלי אני מוצא הרבה חוסר אושר(ובהחלט היה גם אושר)במקומות שאין שום סיבה לחוש חוסר אושר כי תמיד למזלי הרב הייתי אדם ילד אהוב בכל מקום(כרגע בן 18)בדיוק כמו אתמול שלא היה סיבה לחוש חוסר אושר ממה שהיא אמרה,להפך,אני צריך לשמוח בשבילה ובמקום זה אני נתקף בדיכאון...
ושוב תודה על ההיתיחסות

 

[ינוקא1]

אוקי ....

ראשית , כל הכבוד על התיחסותך הבוגרת !!!

אני חושב שבסופו של דבר יש כאן כן עניין של "משמעות" , תראה את זה בצורה כזו שאתה יותר רגיש מאחרים.
מה שממלא אותם לא ממלא אותך , ולכן הדיכאון הזה.

בהרגשה שלי , זה לא נכון עבורך לחפור יותר מידי כרגע בניתוח רגשות ובמדיטציות , להערכתי זה פשוט יגרום לך להתחפר בזה.
אני חושב שהפתרון בשלב זה צריך להיות עשיה כלשהיא שממלאת אותך.

תאמין שיש "איקיגאי" שמחכה לך אי שם , והוא יופיע

ככל שאנשים רגישים ומתקדמים יותר רוחנית , יותר קשה להם למצוא את עצמם , וזה לוקח להם הרבה זמן.
זה אכן כואב שכאשר הם משווים את עצמם לאחרים , אז נראה כאילו האחרים "בסדר" ואני דפוק.
תדע שזה לא נכון !
פשוט תכיר בזה שאתה שונה ומיוחד , ומיועד לדברים עדינים יותר מאחרים.
לי אישית ההבנה הזו עזרה המון.

אז אולי היעוד שלך כרגע איננו רק לנגן ולהלחין בפסנתר , אך זה שאתה יודע שאתה אוהב את זה , זה כבר עוזר לנו מאוד.
אולי ה"איקיגאי" שלך (כרגע לפחות) הוא לארגן סוג של להקה ?

כנ"ל תראה את שאר הדברים שאתה אוהב לעשות ושעוזרים לך , ותחשוב איך לפתח אותם עוד ועוד.
וחשוב -
"איקיגאי" כזה לא צריך להיות רק שלך.
כדאי להנחיל אותו לעולם , לשתף אותו עם עוד אנשים !

יש ספר שקראתי לא מזמן בשם "המקום הנכון" - אולי זה מתאים עבורך :

http://www.text.org.il/index.php?book=1109064

 

[נציב המים]

הדרך

דבר ראשון, למיטב ידיעתי מעטים האנשים שיענו בחיוב על השאלה "האם הם מאושרים".
אם רובם היו מאושרים, אז לכל אנשי הריפוי הנפשי (בין אם פסיכולוגים, מיסטיקנים, רבנים או מדריכים רוחניים כאלה ואחרים) לא היתה עבודה.
עכשיו לעניין האושר האישי שלך.
הדרך להסתכל על הרגשות מתחילה במודעות אליהם, בתשומת הלב.
תשומת הלב אינה תלויה באיזה רגש, כך שאם "רב הזמן אתה חי בצורה רגילה וטובה", גם בזמן הזה חשוב לשים לב לתגובות העולות בך ולרגשות שלך כל הזמן.
למשל אותו "חוסר נוחות כלשהו", מה זה "כלשהו"?, האם אתה יכול להגיד מה יוצר אותו? מאיפה הוא מגיע?
כך אתה לא עובד על הדיכאון או על השמחה או על כל דבר אחר, אתה פשוט חוקר את התחושות המופיעות בך ומנסה להבין אותן, בין אם הן טובות ובין אם הן רעות.
הדבר הכי חשוב לדעתי זה ללמוד להיות בתשומת לב לעצמך.
כאשר הרגש הרע מתפרץ, כפי שאמרת הוא מאוד חזק וממש כואב באיזור הבטן. אני תמיד דמיינתי את זה כמו כדור כזה בתוכי, סגור לגמרי שכל פעם שאני טיפה מתקרב אליו הוא ממש מתנגד אלי.
ההתנגדות הזו היא הגנה נפשית, בגלל שיש שם משהו פנימי בתוך עצמך שאתה מפחד לגלות, בלי לדעת אפילו למה, אז הגוף שלך מגיב בכאב וברצון הזה לברוח ולהסתיר אותו שוב.
מה יקרה אם תכנס אל תוכו, ממש לתוך הרגש הזה, לתוך הקושי הזה?
אני לא יודע מה יקרה לך, אבל אני יכול לספר לך מה קרה לי בפעמים הראשונות:
דבר ראשון, זה קשה.
דבר שני, מתחילים לבכות, ולפעמים אפילו גם לרעוד.
ואז בוכים ומנסים להמשיך (לפעמים לוקח זמן, אבל אפשר תוך כדי בכי).
ואז מגיעים התירוצים "אבא/אמא/סביבה/חברים/עשו לי/חינכו אותי/אמרו לי"
ואז מגיעה השאלה החשובה באמת, אולי השאלה האמיתית ביותר בתהליך - למה כל התירוצים האלה גורמים לכאב בתוכי? הרי אלה דברים חיצוניים, מה בתוכי מייצר את הכאב?
ואז מוצאים את הפחד - הפחד מדחייה, הפחד מזלזול, שלא יאהבו אותנו, שלא יעריכו אותנו, שלא נצליח בחיים, ששום דבר טוב לא יקרה לנו.
ברגע שמצאת את הפחד, אתה במקום הנכון, מצאת את הגורם לכאב.
עכשיו נותר רק להבין את הפחד. מדוע אנחנו מפחדים מאנשים אחרים? מדוע אנחנו מפחדים מאיך שיסתכלו עלינו? מדוע אנחנו מפחדים ממה שיקרה או לא יקרה בעתיד?
הפחד הזה לעיתים נובע מרצון לאישור. שמישהו אחר יאשר לנו את מי שאנחנו. שאנחנו נאשר לעצמנו כי הדרך נכונה או שגויה.
כלומר, כל הפחדים האלה, וכל הרגשות הרעים האלה, נובעים מהצורך שיאשרו אותנו ושיאהבו אותנו, ואנחנו מדמיינים איך כל מיני דברים יפגעו באישור ובאהבה האלה.
עכשיו מגיע הקטע הנחמד באמת, כי יש מישהו אחד בעולם שתמיד יכול לאהוב אותך ותמיד יכול לקבל אותך ותמיד יכול לאשר אותך.
המישהו הזה הוא אתה.
כלומר, ברגע שתאשר את עצמך, יהיה מישהו שיאשר אותך, וברגע שתאהב את עצמך, יהיה מישהו שיאהב אותך.
הבעיה היא שקשה להגיע לזה בלי הדרך, כי אתה אומר "אבל אני לא יכול לאהוב את עצמי, כי אני כזה וכזה וכזה"
אז קודם כל תגיע למצב שאתה מאשר את עצמך, שאתה מרשה לעצמך להיות מי שאתה, אם זה בדיכאון וכאב, אז בדיכאון וכאב, אם זה בשמחה, אז בשמחה.
העיקר שבכל רגע תדע מי אתה עכשיו ומה אתה מרגיש בדיוק ברגע זה.

ועכשיו כמה המלצות לספרים וסרטונים טובים, בהם אנשים חכמים ממני בהרבה יסבירו לך טוב יותר את השיטה:
הראשון זה ערוץ היוטיוב של חבר הפורום כאן, נונומיינד (אני מקווה שלא מפריע לו שאני ממליץ עליו).
נסה את הסרטונים מתוך הסדנה שלו "ללמוד להיות", הם מדברים בדיוק על הדברים האלה.
בנוסף, הייתי ממליץ על ספריו של ז'ידו קרישנמורטי.
קראתי אותו בערך כשהייתי בגילך והוא השפיע מאוד על תפיסת עולמי, ואולי היה זה שהציג לי לראשונה את עצמי.
אם לא קראת אותו עדיין, כדאי להתחיל עם "החופש מהידוע", העוסק בתחום ההיכרות העצמית ומלמד היטב את הטכניקה.

אני מאחל לך המון בהצלחה ואשמח לענות לשאלות נוספות אם תרצה,
נציב המים

 

[מגדלאור1]

ברוך הבא

נכון!
זה אף פעם לא קל בעבור אלו שבאו להנחיל
דרך חדשה.
הם גם נושאים עמם משא כבד,
כי יש בקרבם עושר רב שהם באו לחלוק עם אחרים
והם גם מראש מותאמים למציאות אחרת,
אותה המציאות שתפקידם לברוא בעצמם,בעבור אחרים.

אז לה יש בשביל מה לחיות עוד 200 פעם לפחות
ואתה כבר חיית 200 פעם לפחות...

אתה לא הגעת כ"דף חלק" לגמרי
והכאב שאתה חש הוא פחד גבהים,מהעומק שקיים בך.
אותם אנשים שאתה רואה כעת
כ"מאושרים להפליא ובקלות"-
יהיו הראשונים להידפק על דלתך,
למען מנוחה נכונה לנפשם המיוסרת.

 

[מלחייה מתוקה]

אולי לא מדיטציות, אבל יותר בכיוון של כתיבה

"למה אני לא מצליח להגיד דבר כזה למה כואב לי לשמוע נימה אופטימית של בן אדם"

אנשים שנקרים בדרכנו מהווים שיקוף למה שאנחנו ("חוק המראות" , "mirror law" אם זה מעניין אותך..).

הרגשות שלנו נותנים לנו אינדיקציה למקום בו אנו נמצאים כרגע, ביחס למקום אליו אנו שואפים להגיע. זאת אומרת, שאם אנו מרגישים טוב בסיטואציה מסויימת, נדע כי שם אנו צריכים להיות. אם אנו מרגישים רע, נדע כי אנחנו לא היכן שאנו רוצים להיות, צריכים לעשות שינוי. זוהי אינטואיציה.
מכאן - שכאשר מגיע רגש שלילי לא ניכנס ממנו לדיכאון, אלא פשוט נקשיב לו.

כאשר אתה נתקל בחברה אופטימית ומרגיש רע , הרגש הזה אולי מביא תסכול, אך בא ללמד אותך שאינך נמצא במקום בו אתה רוצה להיות. היכן כן? (אולי במקום אופטימי יותר? אולי היית רוצה ללמוד ממנה או ללמד את עצמך לבטוח בעצמך?) הרגש הזה הוא בעצם -- האמונה שלך לגבי עצמך. הוא מראה לך את המרחק בין המקום בו אתה נמצא למקום בו אתה רוצה להיות. את הדרך בה אתה מתנהל, לבין הדרך בה היית רוצה. (באמצעות מערכת אמונות אחרת לגבי עצמך, היית מרגיש טוב בקרבתה).
(ומכאן שלבקר, לשנוא, לרכל וכו וכו לא יעזור לעולם כי מה שחשוב הוא שינוי פנימי. כל עוד זה לא קורה, האנשים מבחוץ לא ישתנו, ז"א, יגיעו אולי בפנים שונות, אך עם מאפיינים דומים מציקים).

לכן חשוב לעצמך - מדוע הינך חש ברע? כתוב לעצמך או חשוב כל שאתה חש, מדוע הנך מקנא, אולי אתה רוצה להיות/ להרגיש כמוה, אולי יש בך צד אופטימי שאינך מוציא לאור והיית רוצה לפתח...
כך ניתן ללמוד מכל אדם, לשנות ולהתפתח.

 

[gover1]

המשך

תודה שוב על התגובות

ינוקא:"בהרגשה שלי , זה לא נכון עבורך לחפור יותר מידי כרגע בניתוח רגשות ובמדיטציות , להערכתי זה פשוט יגרום לך להתחפר בזה"-אני חושב שאולי אתה צודק בקשר ללא לחפור יותר מדי על רגשות,אבל בקשר למדיטציה זה בשבילי תחביב כמו הפסנתר.
אני אוהב לעשות מדיטציה בין אם יש רגש כואב להתבונן בו ובין אם זה סתם בשביל המדיטציה עצמה,אז אני לא חושב שאני יפסיק למדוט.
אני יחפש תספר שהמלצתה ואם אני ימצא אני יקרא

נציב המים-" ממליץ על ספריו של ז'ידו קרישנמורטי.... השפיע מאוד על תפיסת עולמי, ואולי היה זה שהציג לי לראשונה את עצמי."-ספר שמאוד השפיעה עלי היה כוחו של הרגע הזה של אקהרט טול,מכיר?אני משער שכן,אז מה אתה אומר עליו?
הבעיה בספרים האלו שהם דורשים אימון גדול,הם דורשים את כל כולך,את כל תשומת הלב שלך,דרך חיים\דת.
כתוב על הספר של הקארט טול "מדריך רוחני להארה" וכמו שאני אמרתי אני לא מסוגל להכניס את זה כרגע לחיים שלי,אני לא מבקש להיות מואר אלה רק שמחה פשוטה בלי התקפים.
אם היה אפשר לחיות את הפילוסופיות האלו כמו תחביב של לנגן על פסנתר ולראות את ההתקדמות לאט בקצת ובכיף זה היה הרבה יותר נחמד(או שאני טועה בכל מה שרשמתי עד עכשיו מה אתה אומר?).בכל מקרה אני יחפש את הספר ואם אמצא אני אקרה אותו.

מגדלאור1:"אותם אנשים שאתה רואה כעת
כ"מאושרים להפליא ובקלות"-
יהיו הראשונים להידפק על דלתך,
למען מנוחה נכונה לנפשם המיוסרת."-האמת,מה שרשמתה יכול לנחם אבל אי אפשר להגיד שזה אמיתי...מאיפה אתה יכול להגיד את זה?

מלחייה מתוקה:אני בהחלט מאמין ורואה את חוק המראה בכל חלק בחיים שלי והתחברתי לכל מילה שאמרת.
אבל עדיין,להבין איך אני משנה את עצמי או מה אפילו לשנות בעצמי קשה מאוד להשיג...

שוב תודה לכולם

 

[נציב המים]

לא יודע מה זו הארה בדיוק

אני לא מכיר את "כוחו של הרגע הזה" למעט משמועות, כך שאינני יכול לומר מה דעתי עליו.
בעניין קרישנמורטי, אני ממליץ לך בכל זאת. הוא לא מדבר על הארה ועל כל מיני שיטות שיש לבצע בכדי להגיע אליה.
הוא רק מדבר על הכאב והסבל האישי/אנושי ואומר שלדעתו מקור הסבל הוא בכך שאנשים כל הזמן בורחים מעצמם ולא לומדים להכיר את מי שהם (בגדול בערך כזה).
הנקודה העיקרית שלו היא שהמורה הרוחני/הגורו/המדריך היחיד הדרוש לאדם הוא עצמו, ושכל השיטות והטכניקות לא יעזרו כל האדם אינו מכיר ומודע לעצמו.
הוא טוען שכל החיפוש הזה אחרי הארה הוא בעצם רצון לברוח מעצמך ולהפוך להיות מישהו אחר. הוא ממליץ במקום זאת להכיר את עצמך היטב.
בניגוד למרבית ספרי הפילוסופיה שקראתי, הספר לא דורש ריכוז או תרגול מיוחדים, והתחושה העיקרית שעולה כשקוראים אותו (לפחות אצלי) היא הזדהות.
מעיין "וואלה, זה נכון". שווה לך לנסות.
שים לב שזה לא יביא אותך לאיזו הארה או רוגע פנימי, ממש לא. אבל אולי זה יעזור לך לענות על השאלה "מה רע בי" מתוך עצמך.
כי הרי אם תחשוב על כך, היחיד שיכול לענות על זה הוא אתה. רק לך יש את הכלים להכיר את עצמך באמת.
הרבה פעמים, כשלומדים להכיר את עצמנו לעומק, אנחנו הופכים שלמים יותר עם מי שאנחנו, וההתנגדות לעצמנו פוחתת.
באמת שווה לך לנסות את זה, תתחיל בתשומת לב לעצמך, למה שאתה מרגיש כשקורים לך דברים, בין אם טובים ובין אם רעים.
תראה לאן זה ממשיך.
אמר לי פעם איש חכם, שיש דברים שאפשר למצוא רק כאשר מפסיקים לחפש.

בהצלחה,
נציב המים

 

[בן טל-שחר]

אתה רוצה לחוות יותר אושר?

יותר רוגע?
לאהוב יותר את החיים?

 

[gover1]

המשך

ברור שאני ייתן לו צ'אנס ובכלל אחרי מה שאמרתה עכשיו כי אני לא מחפש את כל הטכניקות והשיטות או הארה והתחברתי למה שאמרתה אז אני יקרא את הספר.
לבינתיים עוד לא יצא לי לחפש אותו.
ולטל בן שחר-אני חושב שאני רוצה לחוש יותר רוגע.
אני לא מדוכדך מהחיים או בדיכאון כל הזמן אבל יש לי התקפים לפעמים של עצב מסיבות שלא אמורות לגרום לי לעצב.
אני פשוט לא רוצה שוב לחוש תחושות רעות,לפחות לא בהתקף...

 

[בן טל-שחר]

הבנתי.

אולי שווה לך לנסות את השיטה של עמיחי זלינקובסקי, בעזרתה תוכל אולי לפתח מערכת יחסים נעימה יותר עם התחושות האלה.

 

[מיכל הררי]

הבאסה שה"תחושות הרעות" מגיעות!

כתבתי על זה בפייסבוק שלי
מוזמן לקרוא

אני גם אוסיף כאן כמה דברים בהמשך למה שרשמת:
1. הרגשות הנחווים כקשים/לא נעימים קיימים אצל כולם. לא רק אצלך.
במינונים שונים ובצורות שונות, ולכל אחד יש כלים אחרים בהם הוא מתמודד עם זה.
יש גם אנשים פחות רגישים או יותר רגישים.

2. תחקור מה עושה לך טוב, תגלה את עצמך, ותראה איזה תחומי עניין יעשירו אותך ויעשו לך טוב.

3. כאשר אתה משווה את עצמך לאחרים, זה כמעט תמיד מביא/יוצר סבל.
תוותר על ההשוואות ותתמקד בלטפח את חייך.