אני אתך לאורך כל הדרך (ובוודאי לא קשה היה
להבחין בכך מהתבוננות בהתייחסויותיי במעלה הפתיל), ואולם הכלל שהבאת יש לו יוצאים מן הכלל, ולכן אי אפשר להשתמש בו להוכחת סיפתהּ ה-ה"א־ית של ה'טיוטה'.
הנה דוגמה לסתור: כולם כותבים גִרסה ב-ה"א בסוף, ויחד עם זאת מרבים אותה כך: גרסאות ולא גרסות.
חושבני שכמארם ז"ל, הכול תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל, יש מילים שהאלף נעלמה מהן לחלוטין בכתיב של ימינו, למשל גרסה ועובדה (פרט לשימוש בהן בתוך מטבעות לשון: גרסא דינקותא, בדידי הווה עובדא), יש שהאל"ף מפרפרת בהן פרפורי גסיסה: סדנא, טיוטא ועוד ויש שהיא עדיין חיה ובועטת: משכנתא, סיפא, רבותא וכיוצא בהללו.
יפה עשתה האקדמיה שהחליטה להקל על המתלבטים: הנאל"ף אם נהה"א, וקבעה, על פי הנטייה ההולכת ומתגבשת ממילא - הלאה האל"ף, יותן לה"א כוח יתר, והיא תהיה המושלת בכיפה.