היי!

[supernova]

ושחלק גדול מהכאב שלי

מקורו בכך שברגע שסבתא שלי נפטרה, העולם הבידיוני שלה וה"חוקים" שלו היו תקפים גם לגבי. כאמור- סבתא שגרה עם שלושתנו באותו בית- הגנה עלי מפני החוסר היגיון הזה והייתה לה הבנה טובה לגבי מה ילדה צריכה וכדו'
אולי הכעס/זעם שלי על אבא בכלל מקורו בכך שגם הוא פשוט לא סבתא

 

[עדיהר1]

SUPERNOVA - וואוו! אילו חילופי דברים!

אני לגמרי המומה מהאינטנסיביות של חילופי ההודעות של MYKAL ושלך, ממש הרגשה
שיושבים פנים מול פנים.

מאוד מרתקת המשפחה שלכם, כשהיית קטנה, סבתא, אמך ואביך. אולי החמצתי
איפשהו את הנתון, האם סבתא היתה אמא של אמך או אמא של אביך. אני משערת
שהיתה אמא של אמך... ואז אני מתארת לעצמי שושלת של אמהות ובנות, החל
בסבתא השפוייה האנושית, שלוקחת על עצמה להיות אם ומגן לנכדה,
דרך הבת של הסבתא, עם הבעיות הגדולות, הבת שהיא אמך המוגדרת עכשיו כחולה, ושוב בת קטנה, אותה נכדה נבונה,
שספגה לתוכה המון מהמופת של אחריות של סבתא. ומתישהו הנכדה הזאת הופכת לאמא של אמא שלה...

גם אני למדתי הרבה מהמשפט הברור של MYKAL שאין לשבת ולקוות שאביך
ייצא מהשבי שלו. שפשוט אין מה לקוות.
אני דווקא מאמינה מאוד באמירות חזקות, בקביעות שמציירות את המציאות בלי אשליות.
אני מאמינה בכוח המבהיר של אמירות כאלה, מפי אנשים חיצוניים.

ייתכן שבאיזשהו אופן הקביעה הזאת יכולה להיות משחררת. באופן קיצוני ואולי בכלל
לא נכון, אולי אפשר לומר שהקביעה הזאת, ההכרה
הזאת, יכולה לשחרר אותך מהמטלה, מהמחוייבות, לשפר את ההורים, ליצור מהם הורים
מתקבלים על הדעת?

 

[supernova]

מעניין...

סבתא שלי היא דווקא אמא של אבא. ואני ממש יכולה להבין למה חשבת אחרת מתוך הסיפור שלי וזה די מעניין כי, רוב השנים הייתי ביחסים טובים דווקא עם אבא שלי ורוב הכעס הלך דווקא לכיוון של אמא.
החוויה שלי עם אבא באותם שנים הייתה שהוא אבא טוב, כשהוא נוכח. והוא לא היה הרבה נוכח. הוא היה בעיקר בשבתות.
אבא שלי פשוט סמך על אמא שלי ,שהיא תגדל את הילדים. ככה גידלו אותו. התפקיד שלו היה להביא פרנסה הביתה ואת זה הוא עשה מעולה.
הבעיה הייתה שהוא פשוט לא הסכים לראות שאמא שלי לא נכנסת לתפקיד ה"אמא" אחרי שסבתא נפטרה ואני נשארתי ללא כתובת- כשאני בעצם מגדלת את עצמי.
הוא בכלל לא ידע ממש מה הולך בבית בשעות שהוא לא היה שם. הידע שאמא שלי חולה היה שם... היא הייתה מאושפזת פעם עוד לפני שנולדתי. הוא ממש היה בהכחשה לגבי הפרט הזה.
לכל אורך הילדות חייתי לבד עם התחושות האלה ושיתפתי פעולה עם איזו העמדת פנים של אמא ואבא, כי הייתי משוכנעת שאחרת העולם שלי כמו שאני מכירה אותו יקרוס.

בשנים האחרונות אבא שלי נאלץ להתעורר מההכחשה. אמא ממש לא השאירה לו הרבה ברירה וכן כמו שאמרה myakl - הוא הפך לשבר כלי. לצל של עצמו. והוא ממש מבקש ממני לתמוך ולהיות לו להורה במקום סבתא.
עשיתי את זה לאורך השנים האחרונות במחשבה שמדובר במשבר זמני ושזה יחלוף והוא יחזור לעצמו. במקום זה, אני מרגישה שחתמתי על איזה חוזה של סוג אחר של יחסים. לפי החוזה הזה- אני נותנת ונותנת ולא מקבלת ממנו שום דבר רגשי בחזרה. זה מדהים אותי שהוא מבין היום שהיא הייתה חולה לכל אורך הדרך , אבל הוא לא מעוניין להכיר במשמעות של הדבר הזה בעבורי. הוא לא מעוניין להכיר בזה שהיא לא הייתה אמא טובה מספיק. אני רוצה שיפצה אותי, שייתן לי קצת להיות הילדה שלא הייתי מעולם. אם לא ממנו- מאיפה זה יכול להגיע? והוא- הוא פשוט מסרב.

המשפט הזה היה משמעותי בעיני דווקא לא בהקשר של אבא שלי. בהקשר הזה המשפט הזה מאכזב/מעצבן אותי.
העוצמות של הרגשות שם פשוט גבוהים מדי...כל שיחה וכל טלפון הציפייה משניהם מתעוררת מחדש וכך גם האכזבה שמגיעה איתה.
אני לא יושבת ומקווה שהוא ייצא מהשבי שלו, אני פשוט החלטתי שמה שנכון לי לכרגע ( למרות שזה משהו שמייסר אותי, מערער אותי מאוד וסותר את תחושת המחוייבות שלי) הוא לא להיות איתו בקשר רציף.

המשפט הזה היה משמעותי בעיני דווקא בהקשר לדברים אחרים בחיים שלי. הילדה הקטנה הזו , שמחכה, נוכחת גם בקשר לעבודה, בקשר לאהבה.
מנצלת את הזדמנות-- להגיד לך תודה עדיהר! גם לך וגם לשאר ה"בנות" שהגיבו בשרשור.

 

[mykal]

עדיה תבוא ותגיב, ובינתיים יש לי הצעה.

בגלל תפיסת העולם שלי,
שאבא שלך, אם לא יטופל, או לא תעברו הליך גישור,
לא ישתנה. ואת באמת כל פעם מאוכזבת מחדש.

אני מבקשת להציע לך, אימוץ אצלי.
אני אשמח ל'פנק' אותך, לאפשר לך להיות הילדה הקטנה שצריכה אוזן קשהת.
ולהשלים את החסרים שאת כ"כ רוצה בהם.
בואי אלינו אנחנו משפחה חמה, אני מבטיחה להעניק לך הרבה אהבה וחיבוק.
אולי זו ההזדמנות שלך לפרוח.

יש בליבי המון מקום עבורך. ונראה לי שמבחינת הגילאני יכולה להיות אמא שלך.

 

[supernova]

תודה mykal

למרות שלא הייתי כאן זמן מה, ראיתי את ההצעה שלך וחשבתי עליה.
היה לי כיף לקרוא את זה , אבל אני די משוכנעת שכרגע זה רק יעצים את הכאב על החוסר
זה ימשיך להזכיר לי מה לא היה לי/ אין לי.

 

[עדיהר1]

ל-SUPERNOVA

מה שלום אמא שלך עכשיו? האם היא מטופלת היטב - עד כמה שאת יכולה לדעת? האם מצבה משתפר? האם מתוכנן שתשתחרר ותחזור הביתה?

אני מתנצלת על "הפרחת הניחושים" בקשר לסבתך, כלומר שהפרחתי את הניחוש שהיא היתה אם-אמך. ובכל זאת, כל כך מעניין שסבתך חיתה איתכם. ובילדות המוקדמת היו שלושה מבוגרים משמעותיים כאלה סביבך.

את כותבת שאבא שלך מבין היום שאמך - אשתו - "היתה חולה לאורך כל הדרך". האם זה אומר שיש שינוי באיך שהוא תופס את המצב של אשתו, את ההסטוריה של המשפחה שלו?

כתבת שכאשר היית קטנה - מצד אחד "הידע שאמא שלי חולה היה שם", אבל מצד שני "הוא ממש היה בהכחשה לגבי הפרט הזה". זאת אומרת, עכשיו אבא שלך לא מכחיש את המחלה של אשתו? כלומר, יש איזושהי התקדמות בהכרה שלו?

את יודעת, אפשר לשער כמה קשה לאדם לראות באופן צלול את המצב של בן הזוג שלו. כתבת שבילדות את שיתפת פעולה עם איזו העמדת פנים של אבא ואמא שלך. אולי העמדת הפנים היתה גם משאלת-לב שלהם? או שלו? אולי העמדת הפנים היתה סוג של "השבעת אלות-הגורל" - מין חוזה עם אלות-הגורל: אנחנו לא נדבר על מה שקורה, אנחנו נתנהג כאילו זה איננו, ובתמורה אתן, אלות הגורל נוטות החסד, תגרמו שהדבר הקשה הזה לא יהיה.
ועכשיו, עם ההכרה במצב של אשתו, ייתכן שאביך נמצא, בעצם, בתחילתו של אבל? והאם ההכרה במצב של אשתו קשור לאשפוז?
אם האשפוז של אמך - שאת גרמת לו - מביא לשינוי ההכרתי הזה בתודעה של אביך, אז באמת את נמצאת בנקודת מעבר חשובה ביותר בביוגרפיה שלך. זה ממש רגע קריטי.

במה מתבטא זה שאת "נותנת ונותנת ולא מקבלת ממנו שום דבר רגשי בחזרה". מה את נותנת, למעשה? הקשבה? עזרה ממשית, טכנית? ביקורים? אהדה?

טוב, אלה שאלות די פולשניות, זה ברור...
הלוואי שההתרחקות הנוכחית שלך תקל עליך ותקל על היחסים. וכמובן הלוואי שתוכלי לשוחח עם אבא שלך באיזשהו אופן פתוח ובונה. ומצד שני - מעניין מאוד איך עוברים משיתוף פעולה עם העמדת פנים, כלומר מאי-דיבור על הדבר המהותי העיקרי, לדיבור פתוח. האם זה אפשרי?

כרגיל כתבתי הרבה...
חזקי ואמצי, המסע שלך נראה ארוך...
מה את עושה עם ההרשמה לתואר השני?

 

[mykal]

תכתבי, תכתבי,

הרבה תכתבי, נעים לי לקרא, (גם אם התשובות לא אלי)
תמיד מחכים תמיד מענין.
תודה.

 

[supernova]

תשובה

אין על מה להתנצל על הניחוש, זה היה דווקא מאוד מעניין בעבורי לקרוא אותו.

ללא ספק העמדת הפנים הייתה משאלת הלב של אבא.
כשהוא מספר את הסיפור הוא מספר שכל המשפחה שלו אמרה לו לעזוב אותה כשהוא גילה את זה והם היו צעירים, והוא היה מעוניין להישאר. הוא גם טוען שהוא שאל את הצוות הרפואי אם זה עובר ואמרו לו שכן
לי אישית קשה מאוד לדמיין מישהו מצוות שכזה עונה לו באופן הזה ובצורה ההחלטית על שאלה שכזו. ( ועם מידע שגוי כמובן).

כן, אין לי ספק שהוא נמצא באבל עכשיו.

אני לא חושבת שהאשפוז הוא שגרם לשינוי בתודעה שלו. האשפוז היה מעיין חותמת. מה שגרם לשינוי הזה הוא ההחמרה במצב שלה והעובדה שהיא תקפה אותו, התעלמה ממנו וזרקה עליו חפצים.
הוא הרגיש בפעם הראשונה את המחלה שלה , על בשרו.
בגלל זה מאוד קשה לי להבין איך עכשיו- אחרי שהוא עצמו הרגיש "קצת" על מה מדובר הוא עדיין פשוט לא מוכן לקבל את החוויה שלי בתור ילדה. לא מוכן לקבל את זה שמולו היא התנהגה באופן מסוים ומולי- מול הילדה שלה, שאין לה מילים, שאין לה דרישות ברורות ,היא התנהגה באופן אחר.
אני לגמרי בעד הכתיבה שלך! היא מאירה דברים.

בינתיים, משהו חדש שקשור לאמא מעסיק אותי- לא רק אתן זיכיתן אותי ביחס ותשומי לאור הכאב שלי, אלא גם אמא עצמה.
מפתיע במיוחד :0
רק מנסה לתאר לעצמי את התגובות של הבנות כאן בפורום להודעה שאני רוצה לפרסם. חוששת שזה גם יכאיב לכן ושגם לא תבינו למה גם תגובה שלה, שרוב הבנות כאן רק מייחלות לה, מעוררת אצלי תמהון, והרבה כאב.

 

[עדיהר1]

ל-SUPERNOVA

תודה על הסובלנות שלך לניחושים הפורחים באוויר שלי.

הימים עוברים ובוודאי היחסים עם אביך הולכים ומשתנים ומתפתחים. כתבת שאביך אכן באבל, כתבת שהשינוי בתודעה שלו נבע מדברים שקרו ממש לאחרונה בינו לבין אמך -אשתו . אולי אפיזודה של התפרצות, זריקת חפצים? כאילו אחרי שנים ארוכות פתאום הוא עמד מול המחלה שלה בלי שום חציצה.
ברור שאני נוטה לפרשנות דרמטית, אבל אני מדמה אותו כמחזיק בכל כוח בסיפור שהוא סיפר לעצמו, מחזיק ודבק בהכחשה, בעיוורון כלפי מה שקורה לך - והנה פתאום נפער חור במסך של ההכחשה. כאילו בבת אחת מתפוררת יריעה שהחזיקה מעמד במשך שנים.
אבל עולה השאלה: כיצד בדיוק הוסתרה מאביך האמת של ההתנכלות והיחס הרע כלפיך? האם הוא לא היה מעולם עד ליחס הרע? או שהיה עד לפגיעות אך פירש את היחס הרע החולני כיחס נורמטיבי של אם ביקורתית ונוקשה?

עוד לא פרסמת כאן בפורום את ההודעה שהתכוננת לפרסם...

 

[supernova]

איכשהו לא ראיתי את התגובה הזו.

אז תסלחי לי שלא עניתי.
אני מאוד נהנית מהשיחה שלנו.

בקשר לאבא וליחס הרע שלה...תראי הוא בהחלט חושב שאין לה "טאקט" ושהיא לא מסבירה את עצמה כמו שצריך.
את הדברים שהוא היה מגיב עליהם ומשקף לה שזה לא מקובל היא הייתה עושה , כשהוא לא היה נוכח.
אבל לאבא שלי אין באמת הבנה לדברים פסיכולוגיים ולאיך מתנהגים לילדים- לו בעצמו לא חסר כמובן. הוא ידע להתערב בעיקר בדברים מאוד טכניים וחומרים ופחות בדברים רגשיים. הוא בן אדם לא פשוט, ואפילו פוגעני בעצמו והתקשורת איתו קשה.

ונתת לי דחיפה לפתוח את ההודעה ההיא כהודעה עכשווית בפורום.
מאוד התלבטתי אם לשתף כאן בפרום , כי חששתי שעלולים לא להבין אותי כהלכה. אבל עכשיו כשהזמן עבר אני מרגישה מוכנה לזה יותר.

 

[עדיהר1]

אה, עכשיו אני רואה שסיפרת יותר...

במשפטים מועטים ציירת תמונה של קושי אינסופי. ילדה קטנה שמתאמצת להיות טובה, ואין לה שום סיכוי לקבל אות של אהבה ואישור מצד אמא שלה, אישה שעוברת מכעס והאשמות להסתגרות בחדרה, בכי, ואיומי התאבדות.
ועכשיו סיימת את התואר הראשון בפסיכולוגיה! זה פשוט כביר! והתקבלת לתואר השני. ופה את כותבת שני דברים שהם סותרים אבל גם לא סותרים: מצד אחד את נלהבת לתואר השני במגמה הטיפולית. מצד שני את מרגישה לא בשלה להיכנס לזה. ואת מרגישה קצת תקועה.
אבל - האם שנת הלימודים לא התחילה כבר? האם בחרת לא להתחיל את התואר, לעת עתה? או שאת לומדת, והרגשת התקיעות קיימת גם בעת שאת צועדת בשבילי האוניברסיטה?
התלבטויות כאלה, רגשות כאלה - האם אינם מתאימים לשיחה עם יועץ מקצועי-אישי?
למשל: האם הרגשת התקיעות התחילה או התגברה עם האשפוז של אמך? זאת אומרת - אולי האשפוז מזכיר דברים כואבים, אולי צפים רגשות מתוך פנימיותך, והם כאילו מעכבים כל דבר, מעכבים אותך, מערפלים את המחשבה שלך?
אולי חוזר איזשהו מצב של חוסר-אונים, כמו מצבה של הילדה הקטנה שהיית, זאת שניסתה לנקות ולאבק כדי ליצור מאמא שלה אמא טובה - - - והמצב הזה של חוסר האונים מנוגד למחשבה שכבר יש בידיך כלים להתמודד, ויש בידיך כלים לעזור לזולת?

 

[supernova]

היי עדיהר!

עברתי לדירה החדשה מהבית של שני ההורים שלי ואחרי תקופה קודמת וארוכה של מגורים עם שותפים.
עדיין לא התקבלתי לתואר שני. כשכתבתי שהסידורים מוכנים התכוונתי לכך שיש המון עניינים לסדר לפני התואר- יש עוד מבחן ייעודי לתואר שני, צריך הרבה המלצות, ממוצע תואר גבוה - ועל כל אלו אני בהחלט יכולה לסמן וי.
הרף קבלה לתואר השני די גבוה ואני אצטרך ללכת לראיונות ולשווק את עצמי כבוגרת ובשלה לטפל באנשים. עוד לא נרשמתי בעיקר כי אני אמממ...לא באמת מרגישה ככה. אני מרגישה שהרצון לטפל באנשים (שהוא מאוד קיים) הוא מתישהו, ולא עכשיו. לא כרגע.
אם זה מתאים ליועץ? אולי. אני אשקול.
האשפוז של אמא שלי הוא סגירה של תקופה ארוכה שבה החוסר אונים היה חלק מהיום יום שלי. אפשר להגיד שזה עורר המון דברים. שוב "נאבקתי" כדי שאמא תהיה אמא טובה יותר. (כמה היה לי קשה לקרוא את מה שכתבת- שניסיתי לנקות אבק כדי להפוך את אמא לטובה יותר...) המאבק הזה גם סוג של הצליח ועורר המון גאווה מצד אחד והמון אכזבה מהצד השני. היה לי חשוב בשביל עצמי לדעת שאני עוזרת לה ולא משאירה אותה כמו שנשארתי אני אז, לבד. שאני לא אשאיר אותה בעולם הזה שבו כולם רוצים להרע לה. בעולם שבו בממיר של הטלויזיה יש מצלמות ושלה יש שבב בצוואר. כל המשפחה והסביבה הקרובה היו נגד האשפוז שלה (כולל אבא שלי), בעיקר כי היא לא רצתה. בסוף אני אישפזתי אותה. בכפייה. זה היה תהליך ארוך. חמש שנים. מגיל 22 ועד היום. אני מרגישה שמאוד התבגרתי דרכו. אחת הסיבות שלקח לי כל כך הרבה זמן לעשות את זה הייתה אבא שלי. עוצמת ההתנגדות שלו השאירה אותי חסרת מילים. הרי זה הבן אדם שהראה לי את הדרך בעולם! עם השנים הצלחתי להבין ולראות שההתנגדות שלו מקורה בפחד משינוי. כל סוג של שינוי. בסוף ה"תהליך" אישפזתי אותה בזמן שששלחתי את אבא שלי לחברים שלהם, שיהיו איתו. (ומבלי להגיד לו). היפוך התפקידים ביני ובינו אף פעם לא היה כזה בולט. ועם הגאווה שלי בעצמי, הגיעה גם אכזבה. הנה עשיתי את הדבר הנכון. הוא בהחלט הביא לתוצאות הרצויות. ומה עכשיו? התקווה שיהיה לי טוב אחרי זה, היא נכונה חלקית. יותר טוב לי, בהחלט. הודאות חזרה לחיים שלי. מהצד השני -אני פשוט שחוקה ומרגישה יתומה ומאוכזבת. משניהם. במקביל- אני פשוט זועמת עליו- עד רמה שאני פשוט לא מעונינת להיות עם שניהם בקשר.( כי זה הולך רק ביחד). אבל- אני גם לא בטוחה שלי יש את הכלים להסתדר עם עצמי, לגמרי לבד. נראה לי שעד שאני לא ארגיש בטוחה בזה ואאמממ...רגועה יותר- אין לי מה לדבר על התואר השני שאני כ"כ רוצה.

 

[עדיהר1]

ל- SUPERNOVA

פשוט נפלא שיש באמתחתך את כל ההישגים האקדמיים האלה, כולל המלצות המורים, ואת יכולה לגשת עכשיו - או לא לגשת - להתקבלות לתואר השני. מה קורה אם תחכי שנה? אז זה עושה רושם פחות טוב בראיונות? או - אם תוכלי להציג פעילות משמעותית לא אקדמית זה יכול להראות טוב?

תודה רבה לך על הפירוט של הארועים עם אביך ואמך, פירוט שלאורו את מופיעה כלל לא כ"מתלבטת צעירה" (למשל: האם להמשיך מיד לאם איי או לא), אלא כגיבורה החלטית, וזאת בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת - קודם כל בחזית של הדיאלוג עם אמך, אחר כך בחזית המשפחה, שמתנגדת לאשפוז של אמך, ולבסוף במעגל של המטפלים באמך. את בהחלט גיבורה.
את כותבת שאת שחוקה ומרגישה יתומה ומאוכזבת. תסלחי לי שאני חוזרת לתמונתך כילדה קטנה שמנקה, ואמא שלך נכנסת הביתה, באה אליך בטענות, בביקורת קשה, באמירות נוראות, ואחר כך פונה לחדרה, מסתגרת, בוכה, מאיימת שתתאבד. בתמונה הזאת רואים שאת פועלת, את נאבקת, אבל מולך במאבק יש דברים חומקים, שאינם מצייתים להיגיון. כמו לחבק מים, כמו לבנות מגדל מנסורת. אני חושבת שמאבק מסוג כזה הוא קשה במיוחד. ככל שמנסים לאמץ כלי התמודדות הגיוניים, נבונים, כך גם סופגים מין מכה חוזרת של ערעור ובלבול. מבולבלים בשאלות היסודיות: מה נכון? מה טוב? מי הרע? מי ההגיוני? מי אני? האם אני באמת מי שהיא אומרת שאני? האם זה מתאר אותי? האם יש לי תקווה, בכלל?

האם ייתכן שאחרי שהגעת לאותה "הצלחה", להוצאה לפועל של האישפוז, מתבטא עכשיו הצד השני שבתוכך, הצד של ערעור-היסודות, הבלבול?

מתנצלת אם כתבתי באופן פולשני... אני מקווה שהמעבר למגורים לבד הוא דווקא חיובי!!
אני משערת שהבית הנפרד שלך הוא שני הדברים ביחד: מעגל של שקט מההורים, שבו התכנים האישיים שלך והיחסים החדשים שלך בעולם יכולים לשגשג. אבל אותו מעגל שלך יכול בשעות מסויימות להיות ריק, מייחל להורות ההיא החסרה כל כך. אני מקווה שהשעות הטובות המלאות מתגברות על שעות הכעס. אם כי כעס גם הוא נראה לי די חיובי... לעומת עצב למשל.
הקשר עם ההורים - עוד פעם רואים את הקושי המיוחד של הפעולה שלך: מצד אחד את בשום אופן לא זונחת את אמך להתנכלות של המטפלים (התנכלות שהיא פרי רוחה שמעוותת את המציאות), את מחליטה "להיות לה לאם" כי את יודעת היטב איך זה להיות ללא אם. אבל מצד שני את אומרת שאת לא רוצה קשר עם שניהם...

כתבתי הרבה מאוד.
שבת שלום
מעדיה

 

[אשבל1]

שלום לך supernova

אני שמחה שמצאת כוחות לכתוב ולשתף, עצוב לשמוע איך איבדת אמא פעמיים, ואני יכולה לדמיין כמה קשה ההתמודדות מול אמא שלא מתפקדת כאמא, ואולי היתה קיימת התקווה שמשהו ישתנה והנה המצב רק מתדרדר.
הזכרונות של ריחות וטעמים נשארים וזה מדהים תמיד גם אותי עד כמה זה טבוע עמוק בחושים.... ויחד עם העצב והגעגוע יש בזה משהו מנחם שזה היה כל כך טוב ונשאר איתנו לנצח.

לגבי למה דווקא אני? זו שאלה שאני באופן אישי פתרתי אותה בגורל, הרי סיפור חיי יכול לספק טלנובלה שלא מהעולם הזה

אז אני מניחה שלצערנו כך יצא, ואת נשמעת בחורה מקסימה שקיבלה בסיס טוב ויכולה להמשיך הלאה וליצור לעצמך עתיד טוב בהרבה מהעבר

ואנחנו כאן נשמח לעזור בתמיכה, ייעוץ, ואפילו בדברים טכניים אולי נדע לעזור לך..

וזה בסדר לבכות, זה מותר וזה משחרר, וכאן בפורום תמיד תמצאי את הכתף שלנו

 

[supernova]

בינתיים העוצמות של לפני יומיים דהו להן קצת. השגרה והיום יום עושים לי טוב.
ותודה, כיף לדעת שיש כתף

 

[אשבל1]

 

[עדיהר1]

SUPERNOVA שלום לך,

את יודעת, מול סיפורי חיים מסובכים וקשים אני נאלמת, כאילו האנשים שיודעים סבל מיוחד במינו הם בעלי איזשהו ייחוד וידע סודי שאין לי בכלל זכות לפצות את פי אל מולם. וכך, אל מול דבריך המאוד לקוניים, שמאחוריהם בוודאי עולמות גדולים של עצב וסבל, אני לא מעזה לומר דברי עידוד, שמא יהיו ריקים.
ובכל זאת, אני רוצה מאוד לעודד אותך, לאחל שהאשפוז של אמך יוביל להחלמתה, ושהמעבר לגור לבד (מאין עברת? מבית אבא? מדירת שותפים?) יהיה צעד נכון לכיוון הרצוי לך.
מההודעה הזאת אנו לא נרמזים על הכיוון הרצוי. מה זאת אומרת הכוונה? הכוונה במה לעסוק? או הכוונה מופשטת יותר, בקשר לערכים, בקשר לאיך לעצב את החיים?

 

[ענבר לבקוביץ]

סופרנובה יקרה

קראתי בכאב עז את השרשורים כאן ולאט לאט הבנתי עד כמה הבחירה בשם סופרנובה מתאימה (או התאימה לך ברגע הבחירה), כידוע לך ודאי סופרנובה היא התפוצצות כוכב כאשר הלחץ החיצוני אינו מאזן את משיכת הכבידה הפנימית.
עברת אובדנים קשים וכאב נורא, כאשר בגיל צעיר נאלצת להתמודד עם אירועי החיים הקשיים שתיארת. ולאורך שנים הצלחת להתמודד בהצלחה ולחיות חיים נורמטיבים ולהצליח מאד (מדהים!). יש בך כנראה הרבה כוחות ותעצומות נפש, אך לא ניתן למחות את החוויות הקשות, התפקידים ההוריים שנטלת וזכרונות צורבים שמלווים אותך. זה לא נעלם, זה מלווה לאורך כל החיים.
ואחזור אל הסופרנובה, לעיתים, בעיקר בצמתים משמעותיים (דירה, קבלת החלטות סביב המשך לימודים וכדומה), אפשר להרגיש את ההתפוצצות הזו בין הפנים והחוץ. אז, ההצפה הרגשית עולה, הכעסים על אבא (יותר מברורים), הבדידות, הגעגועים ועוד.
למדת פסיכולוגיה, ואת ודאי מבינה ברזי הנפש. לכן אומר, כי אולי כדאי לך לשקול עזרה מקצועית, בשביל להתבונן יחד על החוויות המורכבות.
אנחנו הולכים עם שק של אבנים וסלעים ובטיפול אפשר להוציא אותם, להתבונן, לסתת, לחדד ולהחזיר את השק. אני מציעה לך את הדימוי, כי החוויות שעברת קשות וצורבות, אבל אולי עיבוד רגשי יאפשר לך הטבה מסוימת.
בהבנה אוהבת,
ענבר