היי!

[supernova]

היי!

שלום לכולן!

כבר תקופה ארוכה אני נכנסת ומרפרפת בדפי הפורום המקסים הזה וחושבת לעצמי שיגיע היום שיהיה לי כוח להפוך למשתתפת פעילה.
הכניסה לפורום וההשתתפות הופכת את האובדן לממשי יותר בעבורי, וזה אמממ...לא פשוט. להרשות לעצמי לקבל תמיכה (גם דרך האינטרנט) זה מפחיד.
גם הדמעות שזולגות לי כרגע מפחידות אותי. מפחיד אותי שהן לא יגמרו.
אבל הנה אני מציגה את עצמי...
אני בת 28 ונראה לי שיש לי את הכבוד להשתיייך לשתי "אוכלוסיות" שונות בפורום.
הייתה לי אמא שכבר לא נמצאת איתי. היא נפטרה כשהייתי בת שבע. הגעגוע והכמיהה למשהו שאני כבר בקושי זוכרת מהו, לא עוזבים אותי. לעיתים רחוקות אני נזכרת ונוגעת בחלק קטן ממנה. פתאום אני נזכרת בטעם של האוכל שהייתה מכינה.במשפטים ביידיש ,בתמונות משותפות ובטון של הקול שלה. בזה שהיא היית גאה בי, אולי עוד לפני שאפילו היה לה במה, כשהייתי תינוקת בעריסה. היא לא הייתה האמא הביולוגית שלי. היא הייתה סבתא שלי. היא גרה איתי, אפילו חלקה איתי חדר רוב השנים, האכילה אותי, הרגיעה אותי וטיפלה בי עד שנפטרה.
לאמא שלי יש בעיה נפשית והיחסים איתה כמעט ולא קיימים. האבל "התעורר" כתוצאה משני דברים- הראשון הוא שהמצב של אמא שלי התדרדר. לא מזמן נאלצתי לאשפז אותה בבית חולים. עכשיו, אפילו את המעט שהיא היית נותנת (ושהיה לי מאוד מאוד לא פשוט לקבל ! ) אין לי. והדבר השני שקרה הוא שעברתי לגור לבד. יש לי צורך בהכוונה שפשוט אין לי... מתוך הכאב- אני לא יכולה להימנע מלשאול את עצמי, ואותכן- למה, למה דווקא אני?

 

[mykal]

ראשית קבלי

וברכת הצלחה.בבית החדש.

ואתחיל דוקא מהשאלה האחרונה שלך,
למה דוקא את--
משפט יפה שמעתי שעונה על שאלתך:
"אלוהים נותן שינים למי שצריך לפצח אגוזים"
למה את? אין תשובה של ידע, אבל נכון להפוך זאת לאתגר--
כי לך הכוחות, והיכולת להתמודד עם המצב.
הנה עשית מעשה והגעת אלינו, כולנו מתמודדות עם הטראומה, האובדן,
ןמוכנות לחבק וליעץ ולעטוף את הדומות לנו.

את לא כתבת אם את בת יחידה אם יש לך אחים, אם יש לך אבא/דודות דודים.
מה את עושה בחייך? אולי בהתאם לכל אלה נוכל קצת יותר לעזור לך להתמודד.

טוב שבאת, אני וכל חברותי כאן לצידך,
לילה טוב.

 

[supernova]

משפט יפה ומעורר מחשבה

הלוואי והייתי יכולה להאמין באלוהים.
אני אולי לא מאמינה באלוהים, אבל אני כן מאמינה שיש לי את הכוחות להתמודד. זה פשוט מה שהוכיחו לי החיים עד כה...
אני בת יחידה. יש לי אבא והיחסים איתו מורכבים. אנחנו כמעט ולא מדברים. אולי רק על דברים עיניינים וגם זה לעיתים רחוקות. אני מאוד כועסת עליו. והוא אמממ...לא מגיב לזה טוב.
אחרי שסבתא שלי נפטרה היית תקופה מאוד לא פשוטה בעבורי. אמא שלי היית חוזרת מהעבודה כל יום וצועקת עליי. אני זוכרת שניסיתי לעשות הרבה כדי שהיא תהייה מרוצה. ניקיתי את הבית, הסרתי אבק , סידרתי את הבית. ועדיין- כל יום היא היתה חוזרת צועקת עליי ואומרת לי בעיקר דברים רעים על עצמי ומתלוננת. אחרי זה היא הייתה נכנסת לחדר שלה ובוכה. היא הייתה מאיימת שהיא תתאבד, לעזעאל.
אני בעיקר זוכרת כמה הרגשתי אשמה. הרגשתי שהיחס שקיבלתי ממנה הוא בגללי. היחס שקיבלתי משתיהן, למען האמת. התביישתי בעצם הקיום שלי. כאילו מישהו פשוט שכח אותי. הייתי ילדה שנעלמה. איפה הייתה כל המשפחה המורחבת שלי? כל הנשים שעוסקות בחינוך, עבודה סוצאלית, ייעוץ חינוכי. אחות. איפה היה הבית ספר?
והכי חשוב... איפה היה אבא שלי? כנראה שהוא העדיף לא לדעת. ממש בת יענה. טומן את הראש בחול, עמוק. היום כל מה שאני רוצה ממנו זו איזשהי אמפתיה... והוא? הוא בכלל לא מקבל את מה שאני מספרת ואומרת. הוא טוען שזה בכלל לא קרה. הכל היה שמח ומאושר. אם אני לוחצת עליו הוא אומר שלא משנה מה היה - בכל מקרה לא היה שום דבר שהוא היה יכול לעשות ושאין לו שום כוונה "להתנצל". אני מתעצבנת רק מלהיזכר בזה כרגע.

מה אני עושה בחיי?
יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה. אני מאוד נלהבת מהמחשבה על תואר שני טיפולי. כל הדברים הטכניים/היבשים מסודרים. הדבר העיקרי שלא מוכן זו בעצם, אני. אני מרגישה לא בשלה להיכנס לזה, ובינתיים אני קצת תקועה. אני לא לגמרי פה ולא לגמרי שם.
שמחה להרגיש טיפה פחות לבד עם כל המטענים הללו,
משהו באנונימיות מאפשר חשיפה הרבה יותר גדלה ממה שהייתי מאפשרת לעצמי במציאות.
ערב טוב.

 

[mykal]

אני רוצה להתחיל מהסוף,

קחי את עצמך לעצמך,
תחליטי לצאת מהתקיעות. לכי ללמוד תואר שני.
זו הזדמנות לפגוש קהל, סיבה להתלבש יפה להתאפר. (את נשמעת בחורה יפה)

עזבי כרגע את ההתחשבנות עם אבא שלך,
הוא בעצמו בודד מאוד. אמא שלך כנראה לא אפשרה לו התערבות.
הוא לא יכול לומר לך, אני הייתי 'פודל'. עכשיו את קצת מחזירה אותו להיות 'פודל' מולך

כי את כועסת והוא לא יודע/יכול/מוכן להתמודד עם מה שהיה.

את יכולה לבנות את החיים שלך מכאן ולהבא--
ואני מאחלת לך שיהיו הכי נעימים וכיפיים שאפשר.

אשמח להקשיב ולחזק אותך.

 

[supernova]

אמממ...

לעזוב את "ההתחשבנות" שלי עם אבא?
זה בערך כמו שאני אגיד לך -תתגברי כבר על זה שאמא שלך נפטרה ותעזבי את זה.

אם הייתי יכולה לעשות את זה, זה היה קורה מזמן.
זו לא סתם התחשבנות...זה משהו קריטי. קרה שם משהו שפשוט לא היה צריך לקרות. בשום מצב. לאף ילד. הוא השפיע ומשפיע עליי עד היום.
מישהו היה אמור לשמור עליי... מישהו היה צריך לחשוב על איך מבשרים לי שסבתא נפטרה, מישהו היה צריך להסביר לי שאני לא אשמה. מישהו היה צריך לפחות לנסות לנחם אותי.
במקום זה הסבירו לי שאני אשמה, צעקו עליי , התעלמו ממני ואמרו לי שאני מכוערת. יותר לא היה מי שיארגן לי את הסדר יום, מי שיגיד לי להכין שיעורים, מי שיכין לי אוכל. החיים שלי התהפכו ברמה של לפני ואחרי.

אם אחד מבני המשפחה שלך היה נהרג בתאונת דרכים, היית מצליחה לסלוח לאחראי לתאונה? לשמוע את הצד שלו? להבין אותו? לעבור הלאה?

 

[mykal]

אתחיל מהסוף,

אני חושבת שהדוגמא שנתת בסוף, איננה רלונטית למצב שלך.
אולי, אם הייתי יודעת שהנהג שפגע --קיבל התקף לב, תוך כדי נהיגה,
ובגלל זה נגרמה התאונה, היה לי קל יותר להתמודד עם הפגיעה.

אני בטוחה שנהגו בך לא כראוי. אני בטוחה שאת מרגישה היטב את הלפני ואחרי.
אני בטוחה שפגעו בך, ואולי נכון לך לקבל עזרה.

רק שאני חושבת, שמי שעשה זאת--לא התכיון לפגע, אלא ביאושו,
בבילבולו, בחוסר האונים שלו--עשה מה שעשה.
לדעתי--גם הוא זקוק לעזרה ותמיכה.

אבל את אדם צעיר--מודע-מלומד ורוצה ללמוד הלאה.
יש לך עוד אופציה --לברא לך חיים מלאי תוכן, לחפש אהבה.
ולכן, כל מה שאמרתי--תנסי לבנות את חייך.
אני יודעת שלא קל, אבל גם לא בלתי אפשרי.

 

[supernova]

לדעתי

מאחורי כל סיפור של פגיעה באדם ,יש אדם שצריך עזרה בעצמו.
זה משהו שאני מבינה ולא מטילה בו ספק.
דרך אגב- אני גם דאגתי שהוא יקבל עזרה כשהוא היה צריך אותה.
(שזה עוד משהו שאני ממורמרת עליו, דרך אגב, אבל שיהיה)

זה שהוא פעל מבלבול וחוסר אונים , זה בסדר. זו המציאות שלו ולא מציאות "אובייקטיבית". היה מה לעשות! הוא פשוט מעדיף לחשוב שלא, כי הרבה יותר נוח לו ככה עם עצמו. אנחנו כבר עשרים שנה אחרי- גם היום הוא לא יכול להגיד לי וואלה, צודקת. הייתי יכול וצריך לעשות אחרת?

 

[mykal]

את .באמת פגועה מאוד

ואני מבינה את כאבך.

ואני שואלת ברצינות--מה יועיל לך, אם אבא שלך יאמר
צודקת--הייתי יכול/צריך לעשות אחרת?
האם זה יתקן את ה-20 שנה? האם זה ירפא את ה-20 שנה?
האם זה יחזיר את השנים האבודות/הכואבות?

את יודעת שאת צודקת, את יודעת שנהגו בך שלא כהוגן, כראוי,
את יודעת שבשבילך, את צריכה לבנות עצמך מתוך ההריסות.
את צריכה להשתחרר מהדרישה הזו שלא תתממש--כי אבא שלך 'שבוי' בעצמו.
ואומר יותר מזה--את עלולה להפסיד הרבה יותר אם בסוף 'יכנע' לאמת,
כי כל עולמו יקרוס. והוא יהיה שבר כלי.

ליבי איתך, כ"כ הייתי רוצה לעזור לך,
לא יודעת איך.
אני כאן לחזק אותך, לדעת שאת יודעת את האמת--ולנסות לבנות את עצמך.

 

[עדיהר1]

MYKAL - האב השבוי, ההורה השבוי

מעניין מה תגיב SUPERNOVA לאיפיון שלך של אביה כשבוי.


ממה שהכרתי על עצמי ביחסים שלי עם אנשים שסגנון חשיבתם היה פרנואידי - אני בעצמי
הרגשתי שהחשיבה הזאת לא מותירה לי ברירה, אין בה שום גמישות - אם את לא מסכימה
אז את הופכת לאוייב. ועוד: הארגון של המציאות, בחשיבה הזאת, יש בו משהו מאוד משכנע, ואף מקסים בפסימיות שלו, ובסוג של חופש, בפרטיות.
כך שה"שבי" הוא כפול: מצד אחד, נכבשים לשכנוע של התפיסות האלה. מצד שני, אם מבקרים את התפיסות האלה נזרקים מיד אל הקהל של האויבים.
התקשורת הופכת משום כך לקשה מאוד, הולכים על ביצים.

אבל בכלל, ההורה השבוי - זאת תופעה רחבה מאוד, הלא כן?
בתחום אחר והפוך אנו מוצאים הורים שבויים למכביר, וזה התחום של פגיעות מיניות בבנות. אז נוהגים לתאר את האמהות כשבויות, לעיתים יש להן איפיונים של נשים מוכות, וכו'.

אגב, עד כמה היית קוראת לנערה פגועה כזאת לצאת מסבך הכעסים והאין אונים, להבין שאמא שלה היתה שבוייה, לעזוב את הרגשות הקשים מאחור, ללכת קדימה?
נדמה לי שתעשייה שלמה של תרפיה עוסקת בנערות הפגועות, ודווקא מדגישות
את העובדה שפעמים רבות ללכת קדימה, לעזוב את העבר מאחור, וכו' - אלה בלתי אפשריים עוד למשך זמן רב...

 

[mykal]

אין לנו מחלוקת כלל.

רק שנראה לי שאקח מכל מה שאמרת רק שני משפטים,
האחד--ואני מצטטת--"נדמה לי שתעשייה שלמה של תרפיה עוסקת בנערות הפגועות,"

אכן כן, וחלק מן התרפיה היא להיות מודעת ועוד צעד למצוא עיסוק מקדם

ולי נראה, ש- SUPERNOVA כבר עשתה הרבה עם עצמה
בתהליך הזה. ולכן אני מאמינה לה לכאב הגדול.
ובמקביל סומכת עליה ובטוחה בה שתצליח להתקדם עוד.

המשפט השני--ואני מצטטת:"שפעמים רבות ללכת קדימה, לעזוב את העבר מאחור, וכו' - אלה בלתי אפשריים עוד למשך זמן רב..."
לא מאמינה שניתן לשים את העבר מאחור, הוא תמיד יפעפע ויבעבע.
אבל אפשר קטגורית להיות מודע שהוא שייך לעבר.
ובגלל זה הציפיה שלה שאביה 'יחזור בו, יודה בטעות, ישנה בגישה' לא סביר.
מבחינה זו הוא שבוי,
אבל שהיא לא תהפך להיות שבויה בציפיה בלתי מתממשת.
אין בושה לקבל עזרה כשהיא מוצפת רגשית. ויש פעמים שההצפה 'משתלטת עלינו.
אבל הצעתי לה, לחפש אפיקים לתעל אליהם את האנרגיה החיובית שיש בה.
בס"ה היא השיגה באמצעותה קידומים רבים.

אני מקוה שהחשיבה של אולי תהוה איזו תרומה למצב רוח של התגברות.
אני מחזקת ומתחזקת בעצמי--שתדע שלכולנו לא קל בכלל.

 

[supernova]

mykal

אני חייבת להגיד לך שמשהו בתגובה שלך היה מעט מאכזב בעבורי...
הרי התגובה הזו היא בדיוק התגובה שאני מקבלת מכל מי שנמצא סביבי! והיא גם הסיבה העיקרית שהגעתי לכאן, לפורום.
אני אתן דוגמא קטנה - קרובת משפחה שלי טענה בפניי שאני הורסת את החיים שלי . זה היה אחרי דיאלוגים ארוכים שבהם היא אומרת לי - תרשמי לתואר שני ומציעה לי עוד עצות פרקטיות למכביר .
אבל- אני יודעת מה אני "אמורה" לעשות ויש לי תחושה שלאנשים מסביבי קשה להתחבר לתחושות שלי
וחשבתי שאולי אתן -שחלק מהחוויות שלנו משותפות תוכלו כן להבין, לקבל, להכיל.
ובהחלט תרמת לי... אני לא בטוחה שתרמת בדיוק באופן שהתכוונת אליו אבל ההבנה שעיקר מה שעומד מאחורי התגובה הוא חשש ש"אני אשאר שבויה בציפייה שלא מתממשת" בהחלט מאיר עיניים.

לרגע לא פקפקתי בכך שלכולן לא קל בכלל...הרי מי כ"כ ירצה לעזור ותרום לאחר שקשה לו , מלבד מי שיודע מהו קושי בעצמו, על בשרו.

 

[mykal]

SUPERNOVA

מצטערת, שאכזבתי.
אני לא יעצתי לך, כאילו אני יודעת מה טוב לך.
אני יעצתי לך ל'עזוב' לרצות לשנות את אבא שלך.
אני כבר מזמן יודעת שלא אצליח לשנות נשים ותפיסות עולם הנובעים מראגשות ואופי 'דפוק'.
ולכן, אני לקחתי לעצמי מטרה--לשנות לי, לשנות אצלי,
לבנות חלופה שתגרום לי להתפתח ולנות עולם נעים יותר שאוכל גם לחייך.
גיליתי בדרך הקשה, שהאנשים בסביבה, אפילו הקרובים יותר,
לא יודעים להתמודד עם דמעותי וכאבי ואובדני,
אז את זה השארתי לכרית, לעצמי עם עצמי, ובבוקר קמתי לעשיה חיונית ומקדמת.

אז כן אני בהחלט יכולה מהמקום של האובדן והכאב שלי, להבין להכיל.
אבל בהחלט גם לשתף, במה שהיה אצלי כמוטו של חיי, ועזר לי להתגבר.

אני עשיתי דברים שאחרים (אצלי במשפחה) לא רצו, לא יכלו, לא עשו,
ואני בעינים פקוחות, מלאות דמעות וצער ויגון, לא בקשתי מהם שינוי --אבל הייתי הדוגמא לשינוי.

מצטערת שאכזבתי, מקוה שיהיה מישהו יותר חכם, חזק, נבון בעל יכולת השפעה
שיתן לך כלים להתמודדות שלך.
ואשמח לשמוע שהצלחת ועמדת בה.

 

[supernova]

לא אכזבת באופן שאת מתארת...

כמה עצוב לשמוע שהשארת את הדמעות, הכאב והאובדן לכרית , לעצמך עם עצמך... כמה בודד...

הייתה לי הרגשה שאת "שופטת" אותי.
כאילו - אסור לי לתת לתחושות האלה להשפיע עליי... אולי אפילו זה לא נכון להרגיש אותם. ( כי זו "התחשבנות")
אני כבר כנראה לא רוצה להיות יותר דוגמא לשום שינוי... כרגע אני פחות ממוקדת בעשייה פרופר ואני פשוט רוצה להרגיש פחות לבד עם הרגשות האלה...
ולא התאכזבתי ברמה שאת מתארת ...אני לא מחפשת מישהו טוב ממך! אני מאוד מעריכה את התגובות ואת ההתעסקות. והן והדיאלוג תורמים לי בפני עצמם !
חשבתי שהפידבק הזה יכול להועיל... ובהחלט לא אמרתי שום דבר במטרה לפגוע...

 

[mykal]

אתחיל מהסוף,

לא נפגעתי, הצטערתי.
אני חושבת שכתבתי לך, שאני מבינה את הפגיעות והכאב.
ואומר שמנסיוני, קל מאוד לשקוע, קל להתמכר, לכעס, לעלבון, לשאלות הנוקבות,
איך זה שאבא לא מבין ולא נמצא שם בשבילי.
קל במידה רבה 'לעזוב' הכל, כי אין כח.
וכדי ל'שכוח' את הכעס צריך הרבה הרבה כח.

ורק מהמקום הזה כתבתי את דברי.
בכלל אני באופיי אינני שופטת איש.
אני מספיק מבוגרת, כדי לדעת שכל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו,
שונות,יש לנו התמודדויות קרובות--זהות עם ניואנסים.

ועוד פרט ביוגרפי, הייתי מורה 40 שנה בתיכון.
אלולא הייתי נמנעת משפיטה--לא הייתי מצליחה.

אז בודאי שאותך לא היתה לי סיבה לשפוט.

אנ שוב ממליצה לך, לחפש אפיק חיוני וחיובי כדי לתעל עצמך,
למקום נוח יותר.
שולחת לך הרבה אהבה,ואנרגיות טובות. להצלחה.
אשמח שתשתפי בדברים הנוחים לך.

 

[supernova]

המשך

ןmykal את אמיצה ובעלת כוחות... ואני מזדהה עם הדברים כתבת על עצמך ...
את דוגמא להתמודדות ובהחלט ראויה להערכה!

 

[mykal]

תודה.

 

[עדיהר1]

MYKAL

מוצא חן בעיניי "הצמד" שהצבת - מצד אחד מודעות, ומצד שני עיסוק מקדם. אני מתפעלת מהצמד, כי בדרך כלל הרי מדברים על "מודעות", כאילו ממנה בלבד יצמח השיפור.
נכון שצריך באופן פעיל לתור אחר דברים שמקדמים, לגבש פעולה - מעבר למחשבה ומעבר
לעיסוק בעולם הפנימי של רגשות וכו'.
עם זאת, "מודעות" הרי היא דבר מסובך לגמרי. כמו שכתבת, מדובר באמת. אבל בעולם הרגשות, ובסיפור חיינו, האם יש אמת אחת יציבה? האם יש אמת אחת על מה שולט בנו ומכוון אותנו, או מי הם האנשים הקרובים לנו, ומה מניע את הכל? .
אחד הדברים המעניינים שקרו לי אחרי מות הוריי היה שבמשך תקופה ארוכה עסקתי בלספר לעצמי מחדש את חייהם. ארגנתי לי מחדש את הדמויות שלהם. סיפרתי לעצמי עליהם באופן לגמרי שונה מאשר כשחיו. איפה הסתתרו האמיתות האלה, שעכשיו התגלו בבהירות כזאת?

 

[mykal]

עדיהר, האם יש אמת אחת יציבה?

כן, זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו,
זו האמת שלנו. ותתפלאי עד כמה יהיה בנו הכח 'לשמר' אותה,
ולשמור עליה.--וזו המודעות--הסיפור.
כי ברגש שתימללנו את הארועים, הם מקבלים את גבולות הארועים, הרגשות ומביאים לתובנה.

לא יודעת אם קראת, אבל השבת היתה כתבה,
על אחת שהלכה לתכנית 'מאסטר שף'--הוריה ודודתה עם דודה נהרגו בארוע טרור.
היא הגיע לתכנית--ובטוחה שאמא שלה עוזרת לה בבחישה.
זה הסיפור שלה.

כשתחמנו והחלטנו מה דרכינו--גם הכאב מקבל 'צורה' שניתנת להתמודדות.
זו היתה הדרך שלי--להתמודד.
אמי נפטרה, היו לי ילדים קטנים מאוד, הייתי צעירה ולבד לבד,
(גם בעלי לא ידע להכיל את הכאב שלי) אני 'בניתי לי תכנית חיים,
כשסחבתתי על גבי את אחותי ואבא. (גם האחריות שלהם כלפי חיבה אותי)

ולגבי הפסקה האחרונה שלך--כ"כ טבעי שהוריך קבלו עיצוב מחודש,
כי ביום יום, אנחנו שורדים אינטראקציות,, שבפרספקטיבה, הן נמוגות וחסרות ערך.
אבל הארועים החד פעמיים והיוצאי דופן מקבלים מקום של כבוד.

אני עכשיו מרגישה, שאני 'מציירת' את אבא שלי כאיש יפה תואר.
ואני אומרת לך, שהרבה תכונות נפלאות היו לו--ולא יפי תואר.
אבל זה מה שקורה לי בראש. ואינני נלחמת בזה. (סתם אנקדוטה.)

מקוה שאני ברורה.

 

[עדיהר1]

MYKAL

נהדר שאביך עולה בזכרון כאיש יפה תואר... וזה לגמרי מובן.

 

[supernova]

לגבי ההורה השבוי...

נראה לי ששתיכן התכוונתן לזה שהוא "שבוי" בשני אופנים שונים.
mykal התכוונה לכך שהוא שבוי בתוך עצמו ושהוא לא מאפשר תקשורת איתו ואת התכוונת לכך שהוא שבוי ביחסים שלו עם אמא שלי.
ושני הדברים האלה נכונים...
ההשוואה שלך, של אבא שלי לאשה מוכה היא השוואה שעברה לי בראש הרבה פעמים. בעיקר בתקופות שאמא שלי באמת הייתה תוקפת אותו והוא פשוט לא עשה דבר בנידון ורק המעיט בחשיבות של המתרחש.
הוא גם לא היה מספר לי מה קורה כי אני הייתי מגיבה בכעס ובכיוון שמוביל לפעולה- וזה לא היה רצוי בעיניו.
אחרי האשפוז שלה הגעתי לבית שלהם- לסדר אותו (הוא היה מזעזע) ומצאתי בין הבאלגן גם דברים כמו אגרטל שבור באמצע הסלון ואחר"כ התברר לי שהיא זרקה אותו עליו.
גם לפני שהמצב שלה התדרדר - הוא עדיין היה "שבוי" בתוך העולם הזה שלה- שתמיד היה קצת "בדיוני".