היי
המון זמן לא הייתי פה. אני גם לא קוראת פה יותר. אל תעלבו, אבל זה סימן מצויין מבחינתי. יצאתי מהאנורקסיה. (כן, גם אחרי 7 שנים אפשר לצאת מהגיהנום הזה.) וזה לא שיצאתי מזה שבוע שעבר ואני כבר מתלהבת...אני כבר יותר משנה במשקל תקין, אוכלת כמות תקינה של קלוריות ובכמה חודשים האחרונים גם מקבלת מחזור סדיר. אבל, אני לא יכולה להגדיר את עצמי כבריאה לחלוטין.... אני עדין סופרת קלוריות, עדין מסתכלת על השעון לפני שאני אוכלת ועדין מכריחה את עצמי לעשות פעילות גופנית גם כשממש לא בא לי. אל תבינו אותי לא נכון-הדברים להלן לא ממש פוגעים באיכות חיי ולא מפריעים לי מי יודע מה...כנראה כי אני כבר רגילה לכך ולגרוע בהרבה. זה בעצם מה שמפחיד אותי פתאום...העובדה שזה לא מפריע לי. זה שזה לא מפריע לי אומר שאני לא אפעל כדי לשנות את זה. ומי בעצם יודע שזה לא יפריע לי בעתיד? אני שואפת לחיים נורמלים, למשפחה, לילדים...אני לא אוכל כל חיי למלא את המקפיא בX ובY, לאכול רק את הדברים המסויימים שלי...כאילו בתיאוריה אני אוכל אבל בטח יהיה לי מאוד קשה. אני כן חושבת שאם דברים יפריעו לי אני אוכל לשנותם. כבר סיכמתי עם עצמי שאני מתאימה את האוכל ואת כל מה שנלווה אליו לחיים ולא את החיים לאוכל. אבל שוב...מה אם דברים לא יפריעו לי? מה אם אני תמיד אמצא דרך להסתדר ואף פעם לא אגיע למצב שבו אני לומדת להתפשר? תמיד אצטרך להקשות על עצמי כל כך? אני בטוחה שמה שקל לי עכשיו לא יהיה קל בזמן לימודים, עבודה ואם לחשוב ממש קדימה אז גם עם משפחה... פאק, אני אף פעם לא אוכל לאכול ארוחות נורמליות? לאכול במסעדה? לאכול דברים "משמינים"? אני כותבת הרבה וממש קצת, רובכן לא מכירות אותי ולא מבינות לגמרי על מה אני מדברת... כנראה שסתם הרגשתי צורך לפרוק קצת... אני כבר לא במסגרת טיפולית ואין לי שום סיבה לחזור לכזו...אני לא מתמידה במעקב כי לא קל לי להביא את עצמי לידי מצב שבו אני חוזרת להשקל...אז אין לי עם מי לדבר על הנושא
למען האמת, גם בטיפול לא הצליחו לחדור למורכבות של העניין..
המון זמן לא הייתי פה. אני גם לא קוראת פה יותר. אל תעלבו, אבל זה סימן מצויין מבחינתי. יצאתי מהאנורקסיה. (כן, גם אחרי 7 שנים אפשר לצאת מהגיהנום הזה.) וזה לא שיצאתי מזה שבוע שעבר ואני כבר מתלהבת...אני כבר יותר משנה במשקל תקין, אוכלת כמות תקינה של קלוריות ובכמה חודשים האחרונים גם מקבלת מחזור סדיר. אבל, אני לא יכולה להגדיר את עצמי כבריאה לחלוטין.... אני עדין סופרת קלוריות, עדין מסתכלת על השעון לפני שאני אוכלת ועדין מכריחה את עצמי לעשות פעילות גופנית גם כשממש לא בא לי. אל תבינו אותי לא נכון-הדברים להלן לא ממש פוגעים באיכות חיי ולא מפריעים לי מי יודע מה...כנראה כי אני כבר רגילה לכך ולגרוע בהרבה. זה בעצם מה שמפחיד אותי פתאום...העובדה שזה לא מפריע לי. זה שזה לא מפריע לי אומר שאני לא אפעל כדי לשנות את זה. ומי בעצם יודע שזה לא יפריע לי בעתיד? אני שואפת לחיים נורמלים, למשפחה, לילדים...אני לא אוכל כל חיי למלא את המקפיא בX ובY, לאכול רק את הדברים המסויימים שלי...כאילו בתיאוריה אני אוכל אבל בטח יהיה לי מאוד קשה. אני כן חושבת שאם דברים יפריעו לי אני אוכל לשנותם. כבר סיכמתי עם עצמי שאני מתאימה את האוכל ואת כל מה שנלווה אליו לחיים ולא את החיים לאוכל. אבל שוב...מה אם דברים לא יפריעו לי? מה אם אני תמיד אמצא דרך להסתדר ואף פעם לא אגיע למצב שבו אני לומדת להתפשר? תמיד אצטרך להקשות על עצמי כל כך? אני בטוחה שמה שקל לי עכשיו לא יהיה קל בזמן לימודים, עבודה ואם לחשוב ממש קדימה אז גם עם משפחה... פאק, אני אף פעם לא אוכל לאכול ארוחות נורמליות? לאכול במסעדה? לאכול דברים "משמינים"? אני כותבת הרבה וממש קצת, רובכן לא מכירות אותי ולא מבינות לגמרי על מה אני מדברת... כנראה שסתם הרגשתי צורך לפרוק קצת... אני כבר לא במסגרת טיפולית ואין לי שום סיבה לחזור לכזו...אני לא מתמידה במעקב כי לא קל לי להביא את עצמי לידי מצב שבו אני חוזרת להשקל...אז אין לי עם מי לדבר על הנושא
למען האמת, גם בטיפול לא הצליחו לחדור למורכבות של העניין..