חלק 1ב.
היא מהלכת ברחובות כמתה, שיערה מכסה את פניה וריח חריף בוקע מפיה. הבקבוק הכחול מתנדנד בידה הימנית שאוחזת בו בחוזקה. קר. הגשם אינו פוסק מלרדת, להיפך – הוא מתחזק ומספיג את בגדיה במים. היא מגיעה לפארק המקומי, הרבה דשא שמצדדיו דרך אבן. היא לוקחת עוד לגימה מהבקבוק. בזווית עינה היא רואה ספסל עץ ישן, והיא צועדת אליו, מתנדנדת מצד לצד כאילו עומדת ליפול בכל רגע, ולבסוף מתיישבת. בגדיה ספוגים מים, וקר לה. אבל זה לא כ"כ נורא, אחרי הכל יש לה את הבקבוק הכחול שיעזור לה. הוא מחמם את גופה, הוא מנחם אותה בשעת צרה, ובזמן האחרון הוא מנחם אותה כל הזמן. היא מתכנסת בתוך עצמה. הכל מסתחרר, ומאז שיצאה מביתה ההרגשה התחזקה והשתפרה עם כל לגימה נוספת. הוא תמיד יהיה שם לצידה, מונח מתחת למיטתה, מחכה לעזור לה בשעה שחורה, כמו זו שעכשיו. מהרגשה רעה שאליה מתלווה הרבה בכי, הוא הופך הכל להרגשה של חלום, שעוזרת לחשוב בזווית מציאותית, מלווה בטיפות הגשם המקפיאות שחודרות אליה מבעד לבגדיה, מבעד לגופה, אל נשמתה. היא שוב דומעת. היא שוב בוכה. כשחושבים על זה, הדבר היחידי שיש לה בעולם זה הבקבוק. לאף אחד אחר לא אכפת ממנה. הוריה אף פעם לא בבית, חברים אין לה בכלל. לא באמת. וגם לו לא אכפת. עוד לגימה. ועוד אחת. אסור לה לחשוב עליו, אסור! מתחיל להיות קר. עוד לגימה. "שיעביר כבר את ההרגשה המחורבנת הזאת!" היא תמיד ראתה אותו עובר ליד הכיתה שלה. או בלב ביה"ס, מדבר עם חבורה של אנשים. היו לו הרבה חברים, ואם לומר את האמת היא מעולם לא הבינה מדוע, בדיוק כמו שלא הבינה מדוע התאהבה דווקא בו... "שזה יעבור..." היא ממלמלת לעצמה ושותה עוד. כבר חצי בקבוק סיימה. והיא מתחילה לצרוח. ולצרוח. ולצרוח. היא תופסת בשיערה ומושכת בו כאחוזת טירוף. העוברים היחידים בפארק היו זוג זקנים שהלכו לאיטם תחת מטריה גדולה וצבעונית, שלובי זרועות, מנסים ליהנות משלוות הגשם. עם צרחותיה שלא פסקו הם נעצו בה מבטי תדהמה ורחמים. היא השיבה מבט, מחרישה את הצרחות. ראייתה מטושטשת, אבל היא יודעת שמבטיהם שקועים בה. "אל תסתכלו עליי!!! לכו מכאן!" צרחותיה התחדשו בשניה. "תנו לי לבד! לכו כבר!!!" מיד הסתובב הזוג המבוגר והמשיך בדרכו, מותיר את הנערה לבדה, שוב.
