היי..

Rioter

New member
היי..

מה שלומכן? אני קוראת פה כל הזמן, מגיבה לעיתים רחוקות. מרגיש לי קצת לא נוח לפתוח הודעה חדשה, כי.. אני לא מגיבה לאחרות תגובות תומכות. שאני לא מספיק 'יודעת' כדי לייעץ כאן, כמוכן. אני לא מאמינה בעצמי. רק קצת, בעצם. די רע לי. אני מרגישה נבגדת, נטושה ואבודה. עמדתי לקרוע אתמול את התמונה הישנה של אמא שניצבת על הארונית בחדר.. אבל לא עשיתי את זה. רק קראתי לה 'מטומטמת', ושאלתי איך היא יכלה - תוך כדי בכי והתפרקות אינסופית. ואז קיללתי את עצמי. גם עכשיו הגוש העצום בגרון ייצא. הלוואי שיישאר בחוץ. די רע לי. אני מרגישה שהקמתי חומה סביב עצמי. חומה ענקית, איתנה, שבלתי אפשרי לפרוץ. אולי לא מנסים חזק מספיק? לא.. לא. בודד כאן, מחניק. נדמה שאני פשוט מפחדת. קשה להתמודד עם חרדות. (די) רע לי. רע.
 

אשבל1

New member
היי...

איך המרגש הבוקר? אני רואה שעבר עלייך לילה קשה במיוחד, שולחת לך הרבה חיבוקים ואם מתאים לך לשתף עוד אשמח לשמוע. *בנוגע להערה בה פתחת, את בטח כבר יודעת שאין כאן שום חובה להגיב על הודעות של אחרות, המטרה של המקום הזה היא שכל אחת תעשה מה שנכון לה, מה שמתאים לה....
 

קינגית7

New member
הי ריוטר

כמו אשבל, גם אני מקווה שהבוקר את מרגישה כבר טוב יותר. בין השורות שלך אני קוראת שאת מצפה מעצמך ליותר מדי. את יודעת בוודאי (כי שמתי לב שאת נערה חכמה ורגישה במיוחד) גם אחרי נסיון חיים ממושך, לא תמיד אפשר להגיב ולתמוך, את צריכה להבין את עצמך, לתת לעצמך קרדיט ולחיות את החיים שלך כמה שיותר טוב בשבילך. זה לא נורא אם לא תגיבי או תתמכי - פשוט לא תמיד אפשר, בוודאי לא כשאת בעצמך זקוקה לתמיכה. ולגבייך - אני בטוחה שאם תתני לאנשים מסוימים הזדמנות להכנס דרך שער שיש בחומה שהקמת לעצמך, תגלי שיש כמה שרוצים להקל עליך ולהפגין את האהבה או האיכפתיות שהם חשים אליך. יש אבא, חברות, מורות, יועצת, פסיכולוגית. אני שמחה שלא קרעת את התמונה. אחרי כן, בוודאי הייתי כועסת על עצמך יותר. לכולם יש רגעי שבירה, את לא חסינה מהם. זה קשה עוד יותר כשקטנים ולא עומדים בפני עצמנו, בטח שקשה בגיל ההתבגרות (גיל נוראי לפעמים:). קבלי את עצמך בהבנה. עברו עליך כל מיני דברים בחיים שנותנים לך נקודות זכות לא להיות מושלמת ומוצלחת כל הזמן בהכרח. לסיום אני רוצה להגיד, שעכשיו כשרע לך את לא רואה רחוק, אבל אני יכולה להגיד לך בוודאות שיש עוד דרך ארוכה לפניך שבה יהיו לך הפתעות טובות ולא טובות, חיים ארוכים לחיות, ילדים ללדת (אולי), אהבה וזוגיות. החיים שלך לא תמיד יראו כמו שהם נראים עכשיו. יש דברים שאולי תרצי ללמוד באוניברסיטה או להתמקצע בהם. יש לך עתיד והוא יהיה טוב. מחבקת אותך.
 
מאמי שלי....

אני כל כך מבינה אותך...גם אני ככה...אבל חייבים להיות חזקים ואופטימים לחיים כמו שאת תמיד שאני מדברת איתך...זה פשוט תקופה כזו...אבל אל תדאגי יהיה בסדר....אני פה בשבילך!!!
 

נאוה שפ

New member
הי rioter

גם אני לא מגיבה פה מספיק.... אבל אני זוכרת איזה תגובה שלך שקראתי פה די מזמן שהייתי בשוק מהעוצמה שלה, ואחר כך הבנתי שאת בעצם מאוד צעירה. אז אני לא יודעת בדיוק מה גילך, מתי קרה לך האובדן ואיך, ובקיצור מה השק שאת סוחבת עלייך.... אבל אני כן רוצה להגיד לך משהו אחד: כעס זה שלב נורמלי וחשוב בתהליך עיבוד האבל. עיבוד האבל לא במובן שהאובדן קרה לא מזמן. זה תהליך שיכול לקחת שנים רבות. וכעס זה שלב חשוב ונורמלי שקורה וטוב שהוא קורה כי זה אומר שאת באמת מעבדת כאן משהו ועוברת תהליך עם עצמך. רק רציתי להגיד לך שזה טבעי ונורמלי ואולי הידע הזה קצת יכול להפחית את מינון רגשות האשם. וגם אם היית קורעת את התמונה זה גם חלק מתהליך. את לא פוגעת בזכרון של אמא שלך כשאת עושה את זה. היי בטוחה. לגבי החומה האיתנה: אם מחניק לך שם בפנים, אולי תפתחי חלון? רק בשביל להציץ, לשאוף קצת אוויר אולי תופתעי ממה שתגלי... בהצלחה
 

Rioter

New member
היי, תודה לכן

אני בסדר.. משבר של רגע, לא יותר.
 
ריוטר חמודתי.

תראי כמה מהר סגרת שוב את החלון, וחזרת להיות אסופה ... זה בסדר גם להישבר, לכעוס, ולכאוב. כמו שכתבו כאן לפני, זה אפילו חלק מאוד נורמאלי מהתליך ההתמודדות עם האבל. אני יודעת מהודעותיך שאת בד"כ בחורה סופר-אופטימית, ואין סתירה בין הדברים. אפשר להיות אופטימי וחיובי וגם שיהיו מידי פעם תחושות כואבות. ואשר לפתיחה של דברייך - קבלי נו-נו-נו רציני. את מוזמנת לפתוח הודעה כל פעם שאת צריכה. לא צריכה להיות סימטריה בין תמיכה להיתמכות. יש כאלה שרק תומכות, יש אחרות שרק נתמכות, יש כאלה שגם וגם - והכל הולך. אם גם כאן נצטרך לחשבן .. אנה באנו? שולחת לך חיבוק גדול.
 
למעלה