היי../images/Emo9.gif
טוב לפני שאספר לכם על חיי מלאי הבעיות [חח] אציג את עצמי: אני מהצפון, בת 17 וחצי. לומדת בכיתה י"ב באולפנה. משחר ילדותי לא רציתי להיות דתייה ואולי זה לא שלא רציתי, זה פשוט שידעתי שיום יגיע ולא אהיה. לא הבנתי למה אנשים הם דתיים, מה הם מרוויחים מזה ובסה"כ - לא הבנתי מה יותר כיף בלא לעשות כלום בשבת בבית מאשר בללכת לים. אח, כשהחיים הסתכמו במה כיף ומה לא. בקיצור, באמת שמגיל 5-6 ידעתי שיגיע היום שאהיה בו חילוניה. זה פשוט היה טבוע בי. את היסודי עשיתי בבית ספר דתי, ללא טוענות... כאילו, קיבלתי את זה כעובדה וזהו. רק בכיתה ו' התחלתי לבקש ללמוד בחטיבה חילונית, כמובן שהוריי לא הסכימו. סבלתי ממש בחטיבה, למרות זאת ההורים שלי לא הסכימו להעביר אותי לבית ספר חילוני, FUCK THEM. סתם, סתם... אני אהיה נחמדה
בסוף הכל הסתדר, מצאתי את מקומי באולפנה ובלה בלה בלה, אבל התחושה שאני לא הולכת להיות דתייה המשיכה לקונן בי. מגיל 14 אני הולכת במכנסיים, אחרי חמש שנים [גילאי 9 עד 14] בהן אבא שלי אסר עלי את זה בכל תוקף. לפני שנתיים המכנסיים התחילו להתקצר והשנה כבר נוספו לארון שלי חצאיות ושמלות מיני. מאחוריי הגב של ההורים שלי אני הולכת בגופיות ובקיצור - מופקרת
אפילו נגיעה אני לא שומרת, שומו שמיים! שבת חיללתי כמה פעמים בצורה מובהקת (כמובן ללא ידעת ההורים, יש הבדל ג-ד-ו-ל בין הליכה בבגדים לא צנועים לשמירת שבת) ובאופן כללי אני עד עכשיו מסתמסת עם חברים חילוניים \ נכנסת לפייסבוק דרך הפלאפון וכאלה. עכשיו אני ניצבת מול חתיכת דילמה. שירות לאומי מול צבא. כן, אני יודעת שכבר הייתי אמורה להחליט, אבל יש לי הצתה מאוחרת ושקרכלשהו. מצד אחד, אני לא רוצה צבא - אני + מסגרות נוקשות = כלא צבאי. מצד שני, אני לא רוצה להעמיד פנים שאני דתייה שנה שלמה וגם לא ממש מוצאת מקום שמקבל אותי עקב העובדה שאני לא מצויידת בחצאיות מטאטאות רצפה ושרוולים ארוכים בקיץ. מה, לדעתכם, אני צריכה לעשות? להתפקר מעכשיו לקול זעזועי מורי והורי אשר הביאוני עד הלום, או להחזיק עוד שנה בתחפושת. כולם יודעים שאני מתלבשת לא צנוע, אבל לא יודעים עד כמה החילוניות טבועה בי. יש להם תחושה שהכל יסתדר
אה... והאם תקבלו אותי לפורום או שיש איזשהו מבחן קבלה שעלי לעבור?
טוב לפני שאספר לכם על חיי מלאי הבעיות [חח] אציג את עצמי: אני מהצפון, בת 17 וחצי. לומדת בכיתה י"ב באולפנה. משחר ילדותי לא רציתי להיות דתייה ואולי זה לא שלא רציתי, זה פשוט שידעתי שיום יגיע ולא אהיה. לא הבנתי למה אנשים הם דתיים, מה הם מרוויחים מזה ובסה"כ - לא הבנתי מה יותר כיף בלא לעשות כלום בשבת בבית מאשר בללכת לים. אח, כשהחיים הסתכמו במה כיף ומה לא. בקיצור, באמת שמגיל 5-6 ידעתי שיגיע היום שאהיה בו חילוניה. זה פשוט היה טבוע בי. את היסודי עשיתי בבית ספר דתי, ללא טוענות... כאילו, קיבלתי את זה כעובדה וזהו. רק בכיתה ו' התחלתי לבקש ללמוד בחטיבה חילונית, כמובן שהוריי לא הסכימו. סבלתי ממש בחטיבה, למרות זאת ההורים שלי לא הסכימו להעביר אותי לבית ספר חילוני, FUCK THEM. סתם, סתם... אני אהיה נחמדה