אנה דוט קום
New member
היי ../images/Emo128.gif../images/Emo128.gif../images/Emo128.gif
אני חדשה פה כי עברתי מפורום אחר, שלא ממש התאמתי אליו.. זה אחד הקטעים שכתבתי שם, מקווה שמישהו ימשיך אותי כאן (אתה יודע מי). אנה דוט קום לנד עצרתי לו בטרמפיאדה, החייל היה כל כך יפה וכל כך מיואש שחשבתי שאני חייבת לתת לו את העובדות ולתת לו להחליט בעצמו אם הוא רוצה לעלות. ידעתי שמרבית הסיכויים שיסכים, בכל זאת זה לא בדיוק כביש סואן, ומי יסרב לבחורה ממש שווה באלפא ספיידר עם גג נפתח? אז זהו שאני נהגתי במכונית לא שלי, במהירות מטורפת, בלי רשיון נהיגה, עישנתי ג´וינטים להנאתי ושמעתי מוסיקה בווליום שהגג הנפתח כמעט עף בגללו. חשבתי שזה לא פייר לא לספר לו.. הוא החליט לעלות, והוא היה יפה כמו דוגמן של אבקות כביסה. הוא התיישב במושב לידי, "אני מגיעה עד מצפה רימון", אמרתי לו. "מצוין", השיב לי בעיני עגל שרק גרמו לי לרצות אותך יותר, "בדיוק לשם אני צריך". הפעלתי את המזגן והפעלתי את המערכת, טייסטו In My Memory בווליום מזעזע, והדלקתי ג´וינט. החייל הביט בי ספק משועשע ספק מבוהל, וביקש שאכטה, בחור כלבבי. אני נותנת לו סיבוב על הג´וינט, מה אני משטרה צבאית? אני נוהגת מהר, לא מכירה דרך אחרת, והאיטלקייה מדהימה ולי שרגילה לעשן בכמויות ככה שכמה ג´וינטים לא ממש מזיזים לי, אין מכוניות על הכביש בדרך מבאר שבע למצפה, אז אני גם לא ממש סכנה לציבור, נותנת גז עד הסוף ולא חושבת על מחר. בתחנת הדלק באמצע הדרך אני עוצרת לתדלק ונותנת לחייל שלי צ´אנס נוסף להתחרט ולרדת מרכבת השדים. הוא קונה לי מיץ דובדבנים ומסרב להתאדות. אני מחליטה בלב שהוא הביא את זה על עצמו, ושהייתי פיירית איתו עד הסוף ועכשיו גם בא לי עליו. אז נכון, לא ממש בא לי על הדביל השווה הזה, כי אותך אני רוצה ולא יכולה לקבל. אז הפנטן פרו-וי הזה הוא בדיוק מה שאני צריכה כרגע. אתה יודע שאני טובה בפתרונות קלים.. אנחנו נכנסים שוב לאוטו (אותו דרך אגב לא גנבתי אלה קיבלתי בהשאלה מחבר שלא יודע מה טוב בשבילו) אני מכניסה את הדיסק של מטאליקה, חושבת עליך. הפנטן נכנס וחוגר חגורה, במהירות שאני נוהגת אני תוהה אם זה יעזור. אני שוב מציעה לו לנטוש, הוא שוב מסרב. הוא מסתכל עליי כמה דקות, וזה מתחיל לעצבן אותי, אני מגבירה את המוסיקה, ושמה משקפי שמש. נזכרת בך, וזה כואב רבאק. פנטן לא מוריד ממני את העיניים ואני מחליטה לגאול אותו מייסוריו. אני חותכת לצד הדרך ועוצרת מתחת לעץ. הוא מסתכל עליי במבט לא מאמין. אני יוצאת ומתחילה להוריד את החולצה. לא בא לי לבזבז עליו זמן או מילים, הוא יוצא מהאוטו ומתקרב אליי. עוצמת את העיניים וחושבת עליך, הוא מוריד לי את החזיה ומסתכל עליי במבט של חתול שקיבל מניות במפעל לשמנת.. אני אוהבת אותם במדים. הורדתי לו את החולצה, את הדיסקית רציתי שישאיר. היה לו ריח טוב והוא התחיל לנשק אותי. זה היה יותר מידי. נתתי לו למצוץ לי את הפיטמות, קצת ללטף, אבל הוא כבר היה קשה, הורדתי את המכנסיים, את החוטיני השחור, הוא עמד והסתכל עליי במבט שרק גרם לי לרצות לבכות. "את כל כך יפה", אמר לי, ואני לא יכולתי לתת לו לגעת בי. לא יכולתי להוציא אותך מהראש. לקחו לו כמה שניות לקלוט, אבל הוא הבין את הרמז. לא יכולתי לשכב איתו. אני. אני רציתי רק אותך. וזהו, פשוט התלבשתי, ביקשתי שיתלבש וביקשתי סליחה. לא היו לי כוונות להסביר לו. מה כבר יכולתי להגיד? הוא התלבש במבט של אחד שממילא לא מאמין שזה קורה לו, ולי לא היתה שום כוונה לקלקל לו את החלום. נכנסתי לאוטו, Infected Mushroom טראנס עצבני, החייל היפה יושב לידי בדממה ונראה שהוא דווקא מרוצה מהמוסיקה. אני נוהגת מהר, מעשנת בשרשרת, לא רוצה אפילו להתמסטל. מגיעים למצפה, הוא יורד בכניסה. אני ממשיכה לבית של חבר שלא ראיתי המון זמן, זה שאליו נסעתי. שי פותח לי את הדלת במבט מחמם לב. סוף סוף מישהו ששמח לראות אותי, אני נכנסת לו לתוך החיבוק ונעלמת שם לכמה דקות טובות. שי ואני הכרנו באוסטרליה, ולא נפגשנו המון זמן מאז שאני חזרתי לכאן וקלקלתי כל מה שאפשר בחיי, ועכשיו אני שוב עוזבת, והוא חוזר. אז באתי להגיד שלום ולהתראות.. שי היה מאוהב בי, ואז זה עבר לו ונהינו חברים טובים. הוא מבשר לי בשמחה שהוא הולך להתחתן בקיץ, ואני חושבת בלב שהחתונות האלה כנראה מדבקות כי פתאום כולם מסביבי מתחתנים בקצב מסחרר. וזה רק מחזק את החלטתי לברוח. כיף לי אצל שי, ואשתו לעתיד דווקא חמודה בעיני, ויש לי מזל שיש לי חברים כאלה. שי לא שאל שאלות מיותרות, לא העיק, ובעיקר חיבק גלגל ג´וינטים ופינק אותי עד שכמעט שכחתי שאני מתגעגעת אליך. אבל הבלתי נמנע הגיע. הזמן לחזור, ואני נפרדת משי וחברתו בנשיקות ומניעה את האוטו המדהים הזה, Smashing Pumpkins בפול ווליום, לא הכל שחור, אבל הרוב.. הנסיעה בחזרה עוברת עליי במחשבות עליך בתוכי באוטו של החבר שלך שיושב מקדימה עם בחורה שכרגע הכיר. ואחר כך. אתה יודע. אני יודעת שבסוף זה ייגמר הכאב הזה. אבל מתי? אני מגיעה הביתה אחרי שאני מחזירה את האוטו ומרגישה הרבה יותר טוב. אבל זה עדיין לא עובר, הגעגוע אליך תלוי מעליי כמו ענן ואני דווקא אוהבת אפור. אני קונה כרטיסי טיסה. זה תמיד משפר לי את ההרגשה. הפעם זה לא מספיק. פרוזאק בבוקר לפני העבודה, The Breakfast Of Champions אתה יודע, היום עובר בשלווה יחסית, עד שאתה מתקשר, ואני שוב בוכה. ונמאס לי מזה, ואני הולכת הביתה וכותבת את כל זה, ולמען האמת אין לי המשך, כי הסיפור שלנו יותר מידי מטורף מכדי שאוכל לצפות את ההמשך שלו. ולכן אסיים במילים של משינה: "למה כולם את אנה עוזבים למה לאנה כולם נעלמים אנה לא, לא מציאותית אנה גומרת ברבע שעה יחסים שצריכים להספיק לשנה אנה שוב, שוב בודדה אנה מוכשרת, המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל, אנה לא גומרת אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת".
אני חדשה פה כי עברתי מפורום אחר, שלא ממש התאמתי אליו.. זה אחד הקטעים שכתבתי שם, מקווה שמישהו ימשיך אותי כאן (אתה יודע מי). אנה דוט קום לנד עצרתי לו בטרמפיאדה, החייל היה כל כך יפה וכל כך מיואש שחשבתי שאני חייבת לתת לו את העובדות ולתת לו להחליט בעצמו אם הוא רוצה לעלות. ידעתי שמרבית הסיכויים שיסכים, בכל זאת זה לא בדיוק כביש סואן, ומי יסרב לבחורה ממש שווה באלפא ספיידר עם גג נפתח? אז זהו שאני נהגתי במכונית לא שלי, במהירות מטורפת, בלי רשיון נהיגה, עישנתי ג´וינטים להנאתי ושמעתי מוסיקה בווליום שהגג הנפתח כמעט עף בגללו. חשבתי שזה לא פייר לא לספר לו.. הוא החליט לעלות, והוא היה יפה כמו דוגמן של אבקות כביסה. הוא התיישב במושב לידי, "אני מגיעה עד מצפה רימון", אמרתי לו. "מצוין", השיב לי בעיני עגל שרק גרמו לי לרצות אותך יותר, "בדיוק לשם אני צריך". הפעלתי את המזגן והפעלתי את המערכת, טייסטו In My Memory בווליום מזעזע, והדלקתי ג´וינט. החייל הביט בי ספק משועשע ספק מבוהל, וביקש שאכטה, בחור כלבבי. אני נותנת לו סיבוב על הג´וינט, מה אני משטרה צבאית? אני נוהגת מהר, לא מכירה דרך אחרת, והאיטלקייה מדהימה ולי שרגילה לעשן בכמויות ככה שכמה ג´וינטים לא ממש מזיזים לי, אין מכוניות על הכביש בדרך מבאר שבע למצפה, אז אני גם לא ממש סכנה לציבור, נותנת גז עד הסוף ולא חושבת על מחר. בתחנת הדלק באמצע הדרך אני עוצרת לתדלק ונותנת לחייל שלי צ´אנס נוסף להתחרט ולרדת מרכבת השדים. הוא קונה לי מיץ דובדבנים ומסרב להתאדות. אני מחליטה בלב שהוא הביא את זה על עצמו, ושהייתי פיירית איתו עד הסוף ועכשיו גם בא לי עליו. אז נכון, לא ממש בא לי על הדביל השווה הזה, כי אותך אני רוצה ולא יכולה לקבל. אז הפנטן פרו-וי הזה הוא בדיוק מה שאני צריכה כרגע. אתה יודע שאני טובה בפתרונות קלים.. אנחנו נכנסים שוב לאוטו (אותו דרך אגב לא גנבתי אלה קיבלתי בהשאלה מחבר שלא יודע מה טוב בשבילו) אני מכניסה את הדיסק של מטאליקה, חושבת עליך. הפנטן נכנס וחוגר חגורה, במהירות שאני נוהגת אני תוהה אם זה יעזור. אני שוב מציעה לו לנטוש, הוא שוב מסרב. הוא מסתכל עליי כמה דקות, וזה מתחיל לעצבן אותי, אני מגבירה את המוסיקה, ושמה משקפי שמש. נזכרת בך, וזה כואב רבאק. פנטן לא מוריד ממני את העיניים ואני מחליטה לגאול אותו מייסוריו. אני חותכת לצד הדרך ועוצרת מתחת לעץ. הוא מסתכל עליי במבט לא מאמין. אני יוצאת ומתחילה להוריד את החולצה. לא בא לי לבזבז עליו זמן או מילים, הוא יוצא מהאוטו ומתקרב אליי. עוצמת את העיניים וחושבת עליך, הוא מוריד לי את החזיה ומסתכל עליי במבט של חתול שקיבל מניות במפעל לשמנת.. אני אוהבת אותם במדים. הורדתי לו את החולצה, את הדיסקית רציתי שישאיר. היה לו ריח טוב והוא התחיל לנשק אותי. זה היה יותר מידי. נתתי לו למצוץ לי את הפיטמות, קצת ללטף, אבל הוא כבר היה קשה, הורדתי את המכנסיים, את החוטיני השחור, הוא עמד והסתכל עליי במבט שרק גרם לי לרצות לבכות. "את כל כך יפה", אמר לי, ואני לא יכולתי לתת לו לגעת בי. לא יכולתי להוציא אותך מהראש. לקחו לו כמה שניות לקלוט, אבל הוא הבין את הרמז. לא יכולתי לשכב איתו. אני. אני רציתי רק אותך. וזהו, פשוט התלבשתי, ביקשתי שיתלבש וביקשתי סליחה. לא היו לי כוונות להסביר לו. מה כבר יכולתי להגיד? הוא התלבש במבט של אחד שממילא לא מאמין שזה קורה לו, ולי לא היתה שום כוונה לקלקל לו את החלום. נכנסתי לאוטו, Infected Mushroom טראנס עצבני, החייל היפה יושב לידי בדממה ונראה שהוא דווקא מרוצה מהמוסיקה. אני נוהגת מהר, מעשנת בשרשרת, לא רוצה אפילו להתמסטל. מגיעים למצפה, הוא יורד בכניסה. אני ממשיכה לבית של חבר שלא ראיתי המון זמן, זה שאליו נסעתי. שי פותח לי את הדלת במבט מחמם לב. סוף סוף מישהו ששמח לראות אותי, אני נכנסת לו לתוך החיבוק ונעלמת שם לכמה דקות טובות. שי ואני הכרנו באוסטרליה, ולא נפגשנו המון זמן מאז שאני חזרתי לכאן וקלקלתי כל מה שאפשר בחיי, ועכשיו אני שוב עוזבת, והוא חוזר. אז באתי להגיד שלום ולהתראות.. שי היה מאוהב בי, ואז זה עבר לו ונהינו חברים טובים. הוא מבשר לי בשמחה שהוא הולך להתחתן בקיץ, ואני חושבת בלב שהחתונות האלה כנראה מדבקות כי פתאום כולם מסביבי מתחתנים בקצב מסחרר. וזה רק מחזק את החלטתי לברוח. כיף לי אצל שי, ואשתו לעתיד דווקא חמודה בעיני, ויש לי מזל שיש לי חברים כאלה. שי לא שאל שאלות מיותרות, לא העיק, ובעיקר חיבק גלגל ג´וינטים ופינק אותי עד שכמעט שכחתי שאני מתגעגעת אליך. אבל הבלתי נמנע הגיע. הזמן לחזור, ואני נפרדת משי וחברתו בנשיקות ומניעה את האוטו המדהים הזה, Smashing Pumpkins בפול ווליום, לא הכל שחור, אבל הרוב.. הנסיעה בחזרה עוברת עליי במחשבות עליך בתוכי באוטו של החבר שלך שיושב מקדימה עם בחורה שכרגע הכיר. ואחר כך. אתה יודע. אני יודעת שבסוף זה ייגמר הכאב הזה. אבל מתי? אני מגיעה הביתה אחרי שאני מחזירה את האוטו ומרגישה הרבה יותר טוב. אבל זה עדיין לא עובר, הגעגוע אליך תלוי מעליי כמו ענן ואני דווקא אוהבת אפור. אני קונה כרטיסי טיסה. זה תמיד משפר לי את ההרגשה. הפעם זה לא מספיק. פרוזאק בבוקר לפני העבודה, The Breakfast Of Champions אתה יודע, היום עובר בשלווה יחסית, עד שאתה מתקשר, ואני שוב בוכה. ונמאס לי מזה, ואני הולכת הביתה וכותבת את כל זה, ולמען האמת אין לי המשך, כי הסיפור שלנו יותר מידי מטורף מכדי שאוכל לצפות את ההמשך שלו. ולכן אסיים במילים של משינה: "למה כולם את אנה עוזבים למה לאנה כולם נעלמים אנה לא, לא מציאותית אנה גומרת ברבע שעה יחסים שצריכים להספיק לשנה אנה שוב, שוב בודדה אנה מוכשרת, המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל, אנה לא גומרת אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת".
