חלומותשל אחרים
New member
היי
אחרי המון התלבטויות אם לכתוב או לא החלטתי שכן
בעיקר בתקווה שאולי המילים שלי ייתנו תקווה למישהי כאן.
נורא מוזר לי. פעם הפורום הזה היה בית. הייתי נכנסת לכאן כמה פעמים ביום כותבת/קוראת. הייתי כל כך זקוקה למקום הזה שיכול להכיל ולהבין, אפילו אם הוא וירטואלי.
הזמן עבר, הניקים השתנו, גם אני השתניתי.
בשבוע האחרון פתאום הבנתי שכבר אין לי זמן לאנורקסיה, אני פשוט עסוקה מידי בלחיות... עבודה, עוד עבודה, טיפול, בית, קבוצות, ספרים, סרטים, טיולים, חברות
העולם הזה של המחלה הוא כבר לא עולם התוכן שלי, פשוט לא. גם התכנים שאני עוסקת בהם בטיפולים השונים שלי הם לא של הפרעת אכילה, הם של הדברים שמתחת.
אני בבית השיקומי כבר מעל שנה. בשנה הזאת עבדתי קשה כדי לעקור מהשורש כל חלקיק של מחלה- סימפטומים, התנהגויות, חשיבה
יומנים ישנים, דיסקים, ציורים ותמונות נזרקו. "חברים" חולים הורחקו. קשרים עם מטפלים קודמים נותקו. כל דבר חולה שאני יכולה איכשהו להיאחז בו- נמחק.
אני חושבת שרק פה הבנתי כמה ההפרעה השתלטה על כ-ל תחומי החיים שלי- השפה שאני מדברת, המוסיקה שאני שומעת, האוכל שאני "לא אוהבת", הבגדים, החברים, ההורים, הלימודים, המקצוע שלי הכל הכל הכל היה נגוע בצורה זו או אחרת.
למדתי לחיות מחדש. צעד אחר צעד. למדתי לאכול בצורה בריאה, למדתי לדבר במקום להתנהג, למדתי להיעזר, למדתי להקשיב, למדתי לקבל אותי ואת האחרים, למדתי להטיל ספק בכל דבר, למדתי לתת מקום ושם לרגש ועוד ועוד ועוד.....
אני כותבת "למדתי" בלשון עבר אבל אני עדיין לומדת כל יום כל היום. לפעמים זה מתיש התהליך האינסופי הזה, זה מתיש לשאול על כל דבר למה ואיך וכמה אבל בינתיים זה מוכיח את עצמו
לקראת העזיבה אני בעיקר מפחדת. מפחדת ליפול, כי יכולים להיות כל כך הרבה קשיים בדרך. אבל גם מתרגשת, ממש מתרגשת, כי אני יוצאת סוף סוף לדרך חדשה.
אם יש כאן בנות שמתלבטות לגבי בית שיקומי- לדעתי לכו על זה. זה הציל את החיים שלי. וזה שווה כל מחיר וכל הקרבה.
אחרי המון התלבטויות אם לכתוב או לא החלטתי שכן
בעיקר בתקווה שאולי המילים שלי ייתנו תקווה למישהי כאן.
נורא מוזר לי. פעם הפורום הזה היה בית. הייתי נכנסת לכאן כמה פעמים ביום כותבת/קוראת. הייתי כל כך זקוקה למקום הזה שיכול להכיל ולהבין, אפילו אם הוא וירטואלי.
הזמן עבר, הניקים השתנו, גם אני השתניתי.
בשבוע האחרון פתאום הבנתי שכבר אין לי זמן לאנורקסיה, אני פשוט עסוקה מידי בלחיות... עבודה, עוד עבודה, טיפול, בית, קבוצות, ספרים, סרטים, טיולים, חברות
העולם הזה של המחלה הוא כבר לא עולם התוכן שלי, פשוט לא. גם התכנים שאני עוסקת בהם בטיפולים השונים שלי הם לא של הפרעת אכילה, הם של הדברים שמתחת.
אני בבית השיקומי כבר מעל שנה. בשנה הזאת עבדתי קשה כדי לעקור מהשורש כל חלקיק של מחלה- סימפטומים, התנהגויות, חשיבה
יומנים ישנים, דיסקים, ציורים ותמונות נזרקו. "חברים" חולים הורחקו. קשרים עם מטפלים קודמים נותקו. כל דבר חולה שאני יכולה איכשהו להיאחז בו- נמחק.
אני חושבת שרק פה הבנתי כמה ההפרעה השתלטה על כ-ל תחומי החיים שלי- השפה שאני מדברת, המוסיקה שאני שומעת, האוכל שאני "לא אוהבת", הבגדים, החברים, ההורים, הלימודים, המקצוע שלי הכל הכל הכל היה נגוע בצורה זו או אחרת.
למדתי לחיות מחדש. צעד אחר צעד. למדתי לאכול בצורה בריאה, למדתי לדבר במקום להתנהג, למדתי להיעזר, למדתי להקשיב, למדתי לקבל אותי ואת האחרים, למדתי להטיל ספק בכל דבר, למדתי לתת מקום ושם לרגש ועוד ועוד ועוד.....
אני כותבת "למדתי" בלשון עבר אבל אני עדיין לומדת כל יום כל היום. לפעמים זה מתיש התהליך האינסופי הזה, זה מתיש לשאול על כל דבר למה ואיך וכמה אבל בינתיים זה מוכיח את עצמו
לקראת העזיבה אני בעיקר מפחדת. מפחדת ליפול, כי יכולים להיות כל כך הרבה קשיים בדרך. אבל גם מתרגשת, ממש מתרגשת, כי אני יוצאת סוף סוף לדרך חדשה.
אם יש כאן בנות שמתלבטות לגבי בית שיקומי- לדעתי לכו על זה. זה הציל את החיים שלי. וזה שווה כל מחיר וכל הקרבה.
