Barbaronet1
New member
היי. משהו קצת שונה
קראתי את רוב ההודעות. כולם פה רק מדברים על ויזות. אשרות וכו וכו. רציתי לשמוע נושאים יותר ׳חיים׳. אני אספר את הסיפור שלי והקושי שלי ואשמח לשמוע על החיים שלכם עם הבן זוג, קשיים שהיו ואולי עדיין ישנם ומה אתם חושבים. אז ככה. לפני 3 שנים הכרתי גבר שבדי. נסחפתי כאילו אין מחר. הוא נדלק אני נדלקתי. באמת סיפור אהבה. הוא בא לבקר. אני נסעתי אליו. (עכשיו , אני באה מרקע מסורתי. זה ישמע מפגר, בבקשה אל תצחקו. אבל פעם הייתי חרדית אז שה׳ ישמור אני ? יהודיה שיודעת מה ה׳עונש׳ החמור לצאת ואפילו לגעת
בגוי?) אבל כן. קצת הציק לי שהוא נוצרי אבל השתקתי את המצפון או הנשמה איך שתקראו לזה. המשכתי עם הסיפור. החלטנו שזהו. נישאים. כמובן שהמשפחה עשתה קצת מצפון בנוסף למצפון שלי שקצת הציק מבפנים. אבל המשפחה דווקא אוהבת אותו עכשיו, אך כן מצער שאינו יהודי ואינו רוצה להתגייר. לארץ אינו יכול לבוא לגור כי מקום העבודה שלו שם בשבדיה. מקום קבוע, משכורת טובה. פה לא יהיה לו מה לעשות. אני שלא מצאתי עצמי כל כך בישראל. בין עבודה מסריחה לאחרת, לא היה אכפת לי לעבור לשבדיה ועברתי לשם איתו. מפה לשם נכנסתי ללמוד שפה בבית ספר. אני רגילה לעיר גדולה. אוטובוסים. רכבות. קניונים. הגעתי לעיירה נוצרית קטנה במרחק 7 שעות מעיר הבירה. נופים משגעים אכן. יערות אגמים. הכל כחול וירוק. אין אוטובוסים. אין רכבות. אין אפילו קניון חחחח. קשה להתרגל. ואנו גרים גם במרחק של כשעה הליכה ממרכז העיר. פה אני חייבת להשתמש באופניים. מה לי ולזה ? בחיים לא רכבתי על אופניים. נפלתי נחתכתי יו לי תפרים. כל כך פחדתי מהאופנים שנהיו. לי סחרחורות. אין מה לדבר על חברים. תחושה של לא שייכת לשם בכלל. מה אני עושה פה ? חוץ מללכת לבית ספר וסיבוב על הכלב מדי פעם כשלא התעצלתי לא עשיתי כלום. הגיע חורף. ועוד אמרו לי שהחורף השנה היה קל. רק מינוס 32 מעלות ! הייתי צריכה ללכת ברגל מהבית לתחנה היחידה בעיר כדי לתפוס אוטובוס לעיר אחרת. מינוס כפור כלבים. אופנים לא מתפקדות בשלג. יוצאת ב6 בבוקר קוררררר הולכת ברגל כשעה וחוזרת הבייתה ברגל גם. רק יוצאים מהדלת הגבות מתכסות בקרח. השערות באף נדבקות. הריסים. לא תענוג גדול. אני לא יודעת באיזשהוא שלב איבדתי את עצמי? הייתי שם 9 חודשים. הזהות נמחקת. אין סממן יהודי. יהודיה יחידה במקום. רק כנסיות וישו ישו כל הזמן. גם היה רוצה שאלך איתו למן מפגש שלהם. כמו כנסיה כזו. נראה לי שמשהו בתוכי הלך לאיבוד אולי גם כל הקושי להתאקלם ולהסתגל. בעלי בכלל כזה אקטיבי. עבודה וישר לשחק הוקי קרח. וסקי. ופלור באל. ומה שלא יהיה. ואני כזו עצלנית בבית. הרגשתי שאני פשוט על אוטומט. כמו זומבי. בית ספר בית. וחוזר חלילה. אולי גם חטפתי דיכאון? הרגשתי ממש לא שייכת. לא לשם. לא אליו. הלכתי ופשוט התרחקתי ממנו. ולא שמתי לב. פשוט ׳הייתי׳ שם וזהו. והוא לא אמר כלום. כבר בקושי דיברנו חוץ מאיך היה בעבודה. איך היה בבית ספר. 3,4 משפטים בחום. עד שיום אחד הוא אמר לי שהוא כבר לא מרגיש חיבור ביננו שאנחנו לא עושים כלום ביחד. אין תחומי עניין משותפים. זו אשמתי גם אני יודעת. אבל פתאום הכל התפוצץ. נורא פחדתי כשהוא אמר את זה. פתאום גם העניין של הדת התפוצץ בתוכי. נכנסתי להיסטריה. התחלתי לבכות ולקרוא כל מני מאמרים על מה הדת אומרת על נישואי תערובת כמה שזה חמור והתבוללות וכו. אפילו דיברתי עם רב מהארץ שחירפן אותי לגמרי. ואמר שזה אסור ואפילו אנחנו לא נחשבים נשואים על פי ההלכה , וכמה שזה לא מתאים ואין חיבור בין הנשמות וכו וכו.ארזתי מזוודה ובאותו יום חזרתי לארץ לפני שבוע וחצי. מאז אני ממש על הפנים. בוכה ומתגעגעת. לא יודעת איך להוציא את המצפון הזה שמציק ואומר לי אסור אסור ומצד שני רוצה לחזור לשם ולנסות לשקם את הקשר ולהסתגל למדינה הזרה. אני ממש אובדת עצות. האם היו לכם מחשבות כאלה ? קשיים כאלה ? או שכולכם גרים בארץ ? אין קשר לדת או ? סליחה על הבלבולציה הארוכה והמטורפת
קראתי את רוב ההודעות. כולם פה רק מדברים על ויזות. אשרות וכו וכו. רציתי לשמוע נושאים יותר ׳חיים׳. אני אספר את הסיפור שלי והקושי שלי ואשמח לשמוע על החיים שלכם עם הבן זוג, קשיים שהיו ואולי עדיין ישנם ומה אתם חושבים. אז ככה. לפני 3 שנים הכרתי גבר שבדי. נסחפתי כאילו אין מחר. הוא נדלק אני נדלקתי. באמת סיפור אהבה. הוא בא לבקר. אני נסעתי אליו. (עכשיו , אני באה מרקע מסורתי. זה ישמע מפגר, בבקשה אל תצחקו. אבל פעם הייתי חרדית אז שה׳ ישמור אני ? יהודיה שיודעת מה ה׳עונש׳ החמור לצאת ואפילו לגעת
בגוי?) אבל כן. קצת הציק לי שהוא נוצרי אבל השתקתי את המצפון או הנשמה איך שתקראו לזה. המשכתי עם הסיפור. החלטנו שזהו. נישאים. כמובן שהמשפחה עשתה קצת מצפון בנוסף למצפון שלי שקצת הציק מבפנים. אבל המשפחה דווקא אוהבת אותו עכשיו, אך כן מצער שאינו יהודי ואינו רוצה להתגייר. לארץ אינו יכול לבוא לגור כי מקום העבודה שלו שם בשבדיה. מקום קבוע, משכורת טובה. פה לא יהיה לו מה לעשות. אני שלא מצאתי עצמי כל כך בישראל. בין עבודה מסריחה לאחרת, לא היה אכפת לי לעבור לשבדיה ועברתי לשם איתו. מפה לשם נכנסתי ללמוד שפה בבית ספר. אני רגילה לעיר גדולה. אוטובוסים. רכבות. קניונים. הגעתי לעיירה נוצרית קטנה במרחק 7 שעות מעיר הבירה. נופים משגעים אכן. יערות אגמים. הכל כחול וירוק. אין אוטובוסים. אין רכבות. אין אפילו קניון חחחח. קשה להתרגל. ואנו גרים גם במרחק של כשעה הליכה ממרכז העיר. פה אני חייבת להשתמש באופניים. מה לי ולזה ? בחיים לא רכבתי על אופניים. נפלתי נחתכתי יו לי תפרים. כל כך פחדתי מהאופנים שנהיו. לי סחרחורות. אין מה לדבר על חברים. תחושה של לא שייכת לשם בכלל. מה אני עושה פה ? חוץ מללכת לבית ספר וסיבוב על הכלב מדי פעם כשלא התעצלתי לא עשיתי כלום. הגיע חורף. ועוד אמרו לי שהחורף השנה היה קל. רק מינוס 32 מעלות ! הייתי צריכה ללכת ברגל מהבית לתחנה היחידה בעיר כדי לתפוס אוטובוס לעיר אחרת. מינוס כפור כלבים. אופנים לא מתפקדות בשלג. יוצאת ב6 בבוקר קוררררר הולכת ברגל כשעה וחוזרת הבייתה ברגל גם. רק יוצאים מהדלת הגבות מתכסות בקרח. השערות באף נדבקות. הריסים. לא תענוג גדול. אני לא יודעת באיזשהוא שלב איבדתי את עצמי? הייתי שם 9 חודשים. הזהות נמחקת. אין סממן יהודי. יהודיה יחידה במקום. רק כנסיות וישו ישו כל הזמן. גם היה רוצה שאלך איתו למן מפגש שלהם. כמו כנסיה כזו. נראה לי שמשהו בתוכי הלך לאיבוד אולי גם כל הקושי להתאקלם ולהסתגל. בעלי בכלל כזה אקטיבי. עבודה וישר לשחק הוקי קרח. וסקי. ופלור באל. ומה שלא יהיה. ואני כזו עצלנית בבית. הרגשתי שאני פשוט על אוטומט. כמו זומבי. בית ספר בית. וחוזר חלילה. אולי גם חטפתי דיכאון? הרגשתי ממש לא שייכת. לא לשם. לא אליו. הלכתי ופשוט התרחקתי ממנו. ולא שמתי לב. פשוט ׳הייתי׳ שם וזהו. והוא לא אמר כלום. כבר בקושי דיברנו חוץ מאיך היה בעבודה. איך היה בבית ספר. 3,4 משפטים בחום. עד שיום אחד הוא אמר לי שהוא כבר לא מרגיש חיבור ביננו שאנחנו לא עושים כלום ביחד. אין תחומי עניין משותפים. זו אשמתי גם אני יודעת. אבל פתאום הכל התפוצץ. נורא פחדתי כשהוא אמר את זה. פתאום גם העניין של הדת התפוצץ בתוכי. נכנסתי להיסטריה. התחלתי לבכות ולקרוא כל מני מאמרים על מה הדת אומרת על נישואי תערובת כמה שזה חמור והתבוללות וכו. אפילו דיברתי עם רב מהארץ שחירפן אותי לגמרי. ואמר שזה אסור ואפילו אנחנו לא נחשבים נשואים על פי ההלכה , וכמה שזה לא מתאים ואין חיבור בין הנשמות וכו וכו.ארזתי מזוודה ובאותו יום חזרתי לארץ לפני שבוע וחצי. מאז אני ממש על הפנים. בוכה ומתגעגעת. לא יודעת איך להוציא את המצפון הזה שמציק ואומר לי אסור אסור ומצד שני רוצה לחזור לשם ולנסות לשקם את הקשר ולהסתגל למדינה הזרה. אני ממש אובדת עצות. האם היו לכם מחשבות כאלה ? קשיים כאלה ? או שכולכם גרים בארץ ? אין קשר לדת או ? סליחה על הבלבולציה הארוכה והמטורפת
