היי לכולן.
כמו שכבר שמתן לב, זו פעם ראשונה שלי מגיבה פה. הגעתי לכאן לא פעם ולא פעמיים דרך העמוד הראשי ובכלל דרך עמודת הפורומים. בתור נערה בת 16, תמיד תהיתי לעצמי איך זה מרגיש להיות רזה. איך זה להיות כמו כל הבנות הקטנות והעדינות שלובשות צמוד, יוצאות ללא בושה ולא מתפדחות לצאת החוצה. פעם עשיתי עם זה משהו. ניסיתי להוריד במשקל לפני 4 שנים ואכן הורדתי, אך שנה לאחר מכן העליתי שוב בעקבות שבירה. הופתעתי לגלות שיש כאן נשים אופטימיות עם בטחון עצמי. דבר שבהחלט אין לי. השם של הפורום הוא 'שמנות ויפות'. זו אחת הסיבות שנרתעתי מלכתוב בפורום. 'יפות'. אז לא, אני לא יפה. גם לא רזה. סתם עוד נערה לא חשובה. הבטחון העצמי שלי נמצא למטה, עמוק עמוק בתוך ה0 ואין מי שיעלה את המד. קצת (הרבה) קשה לי להיות שלמה עם עצמי או להסתכל במראה ולא להבהל, אך לפעמים ניתן להגיד ש... אין מה לעשות. זו את ופשוט צריכים לחיות עם זה. אחד הדברים שהכי השפיעו עליי במהלך החיים עד עכשיו הוא עניין החברה הישראלית. תמיד היו השמצות מבחינת החבר'ה הרזים. במיוחד בחטיבה או ביסודי כשהיינו קטנים. ממש לפני שכולם בעצם מגיעים לשלב ההתבגרות ומבינים שאם יצעקו לך "שמנה" - לא תתרגשי מזה. בתיכון יש את הקטעים שהבנים נמרחים על ה'כוסיות' שנחשבות לרזות ויפות. וידעות מה? גם אם אין להן פנים יפות אבל יש גוף - את הבנים זה לא יעניין. העיקר שתהיה רזה. העניין בחברה הוא שאנשים פשוט נרתעים משמנות. לא שמנים, שמנות. כי לדעתם בנות צריכות להיות רזות ויפות. נקודה. יש לי חברה טובה שגם היא שמנה. אם מסתכלים על שתינו ביחד, אפשר להגיד שהיא יותר שמנה אבל זה רק בגלל שהיא הרבה יותר נמוכה ממני. היא ניסתה ומנסה המון המון דיאטות. במהלך החופש היא הצליחה להוריד משהו כמו 15 קילו וישר אחר כך היא עלתה והפסיקה עם ההליכות העקביות שלה. לפעמים היא נותנת לי דחף להמשיך להשאר כמו שאני, כי היא הרי כמוני. דומה לי. נמצאת באותה סירה יחד איתי. זה לא שאין לנו חברות רזות או חברים רזים. יש ויש, אבל במיעוט. הרוב מעדיפים את הרזות, הפקאצות, הסנוביות והכוסיות. אחת הסיבות לדכאון עובר ושב הוא הגוף. הוא אחת הסיבות שאני לא מצליחה להיות שלמה עם עצמי וזה מרגיז אותי. אבל מצד שני... כל אחת צריכה להשלים עם מה שהיא וזהו. גם אסור לשכוח שצריך להסתכל בתוך הקנקן ולא על מה שמחוצה לו. לכבוד הגעתי הנה, קבלו דיאט קולה עליי!
כמו שכבר שמתן לב, זו פעם ראשונה שלי מגיבה פה. הגעתי לכאן לא פעם ולא פעמיים דרך העמוד הראשי ובכלל דרך עמודת הפורומים. בתור נערה בת 16, תמיד תהיתי לעצמי איך זה מרגיש להיות רזה. איך זה להיות כמו כל הבנות הקטנות והעדינות שלובשות צמוד, יוצאות ללא בושה ולא מתפדחות לצאת החוצה. פעם עשיתי עם זה משהו. ניסיתי להוריד במשקל לפני 4 שנים ואכן הורדתי, אך שנה לאחר מכן העליתי שוב בעקבות שבירה. הופתעתי לגלות שיש כאן נשים אופטימיות עם בטחון עצמי. דבר שבהחלט אין לי. השם של הפורום הוא 'שמנות ויפות'. זו אחת הסיבות שנרתעתי מלכתוב בפורום. 'יפות'. אז לא, אני לא יפה. גם לא רזה. סתם עוד נערה לא חשובה. הבטחון העצמי שלי נמצא למטה, עמוק עמוק בתוך ה0 ואין מי שיעלה את המד. קצת (הרבה) קשה לי להיות שלמה עם עצמי או להסתכל במראה ולא להבהל, אך לפעמים ניתן להגיד ש... אין מה לעשות. זו את ופשוט צריכים לחיות עם זה. אחד הדברים שהכי השפיעו עליי במהלך החיים עד עכשיו הוא עניין החברה הישראלית. תמיד היו השמצות מבחינת החבר'ה הרזים. במיוחד בחטיבה או ביסודי כשהיינו קטנים. ממש לפני שכולם בעצם מגיעים לשלב ההתבגרות ומבינים שאם יצעקו לך "שמנה" - לא תתרגשי מזה. בתיכון יש את הקטעים שהבנים נמרחים על ה'כוסיות' שנחשבות לרזות ויפות. וידעות מה? גם אם אין להן פנים יפות אבל יש גוף - את הבנים זה לא יעניין. העיקר שתהיה רזה. העניין בחברה הוא שאנשים פשוט נרתעים משמנות. לא שמנים, שמנות. כי לדעתם בנות צריכות להיות רזות ויפות. נקודה. יש לי חברה טובה שגם היא שמנה. אם מסתכלים על שתינו ביחד, אפשר להגיד שהיא יותר שמנה אבל זה רק בגלל שהיא הרבה יותר נמוכה ממני. היא ניסתה ומנסה המון המון דיאטות. במהלך החופש היא הצליחה להוריד משהו כמו 15 קילו וישר אחר כך היא עלתה והפסיקה עם ההליכות העקביות שלה. לפעמים היא נותנת לי דחף להמשיך להשאר כמו שאני, כי היא הרי כמוני. דומה לי. נמצאת באותה סירה יחד איתי. זה לא שאין לנו חברות רזות או חברים רזים. יש ויש, אבל במיעוט. הרוב מעדיפים את הרזות, הפקאצות, הסנוביות והכוסיות. אחת הסיבות לדכאון עובר ושב הוא הגוף. הוא אחת הסיבות שאני לא מצליחה להיות שלמה עם עצמי וזה מרגיז אותי. אבל מצד שני... כל אחת צריכה להשלים עם מה שהיא וזהו. גם אסור לשכוח שצריך להסתכל בתוך הקנקן ולא על מה שמחוצה לו. לכבוד הגעתי הנה, קבלו דיאט קולה עליי!
תתחברי אליי אם את רוצה......228289864