היי לכולן, הייתי פה לפני כחודשיים וחצי...

[א ו ח נ ה]

היי לכולן, הייתי פה לפני כחודשיים וחצי...

אני מבקר בפורום מאז כמעט בכל יום וקורא מהצד את כל הכאב שכולן משתפות פה
ב-12.09 איבדתי את אימי בהפתעה מוחלטת, הייתי בטוח שאחרי גג שבועיים אני אמות מצער
החודש הראשון שכלל את השבעה והשלושים הרגיש כמו נצח
לפתע ראיתי אנשים שלא פגשתי מעל ל-20 שנה כולל חברים שלי מבית הספר היסודי
היתה לי תמיכה משפחתית וחברית אדירה ואני באמת לא הייתי עובר את זה בלעדי זה.
כשהשלושים הסתיים הגיע הקושי האמיתי מבחינתי - החזרה ל"שגרה"
האינטנסיביות של הכל פחתה מכל הבחינות ומצאתי את עצמי מאוד מאוד בודד בלי אמא, בדידות אדירה
שלמרות שיש לי עדיין את החברים והאחיות שלי שום דבר לא יכול למלא את החלל שאמא השאירה.
אמא שלי היתה מהסוג שצוחק המון ועושה הרבה רעש בבית ופתאום הכל מאוד שקט.
חודשיים וחצי אחרי אני יכול להעיד שהכאב נשאר עמוק כשהיה רק פחות חד ומגיח פעם בשעה במקום פעם בדקה
כפי שהיה בהתחלה.
אני עדיין בוכה ה-מ-ו-ן (בחודשיים הראשונים בכיתי בכמויות שאנשים סביבי היו בהלם שזה נמשך מבוקר עד לילה)
אבל יש לי הפוגות מעט גדולות יותר.
מה שרציתי לשאול הוא: איך בעצם חיים בלי אמא?
אני מתמלא באימה (אין לי הגדרה אחרת) מהמחשבה שאני אחיה מעתה ועד סוף חיי ללא אמא...

 

[mykal]

נראה לי שאין

תשובה לשאלתך, איך חיים בלי אמא?
עובדה שחיים, אבל החסר שלה תמיד מורגש.
בימים קשים, בימים של שמחה, הצחוק שלה והרעש,
לעולם לא יחזרו.

אבל לומדים לחיות עם הזכרונות הממלאים את חדרי הלב החסר.
לומדים להזכיר אותה בכל מצב, מה היתה אומרת/רוצה/מכונת.
ולומדים לעשות גם פעולות טכניות שהיתה עושה.
אנחנו עושים פחות טוב ממנה, ובכ"ז עושים.

שולחת לך הרבה אנרגיה חיובית.
שולחת לך הרבה כח התמודדות.
ומאחלת לך שתוכל ללמוד לחיות כמו שהיא היתה עם הרבה צחוק ורעש.

 

[א ו ח נ ה]

היי Mykal

תודה על התגובה.

באמת הקטע של "מה אמא היתה אומרת" תופס אותי בכל מצב, כנ"ל לגבי ה"פחות טובים ממנה" - במיוחד
באוכל (איך לא?!)
תודה רבה על האנרגיה ושולח בחזרה!

 

[עדיהר1]

לאוחנה - משתתפת כל כך בצערך, וגם בהרגשת האימה

מהחיים בלי אמא. איך חיים בלי אמא? אני חושבת שבמקרה שלי, יש לי איזו כפילות מאגית במחשבה על אמי. נדמה לי שאני חושבת שמתישהו אני אפגוש אותה.

 

[א ו ח נ ה]

היי עדי

תודה רבה על התגובה,
אני גם מאמין לגמרי שאני אפגוש אותה שוב, כל אופציה אחרת מלבד לפגוש אותה שוב יום אחד לא
מתקבלת על הדעת מבחינתי.
אין מצב שהנשמה נעלמת ואנחנו לא ממשיכים הלאה למטרה נוספת כלשהי, לפחות כך אני מאמין.

 

[shira323]

היי לך,

כל-כך מזדהה עם תחושת האימה,
גם אצלי שנה וקצת אחרי תחושת האימה מורגשת חזק.
אתה שואל איך חיים בלי אמא?
חיים ונושמים ללא ספק,
אפילו עובדים ומתפקדים בזוגיות ובכלל,
ולעיתים תאמין או לא - אפילו מחייכים וצוחקים בקול ומכל הלב...
אבל הכל חסר...
משהו חסר בך מעתה ועד עולם,
שום דבר לא כשהיה,
התמימות נעלמה,
תחושת השלווה איננה עוד ולא תשוב עוד לעולם,
כי אנחנו לא באמת יכולים להיות מאושרים כחלק מאיתנו איננו עוד...
גם אצלי הובדן הגיע בפתאומיות אכזרית והותיר אותי המומה ונואשת, תוהה אם אמא יודעת עד כמה היא חסרה לי,
עד כמה קשה לי לנשום כעת בלעדיה...

אני יודעת שאני לא נשמעת אופטימית, אבל ניסיתי לענות במלוא הכנות
ואולי הידיעה שאתה לא לבד בתחושותייך הקשות תקל עליך מעט...
שולחת חיבוק מעודד לסוף השבוע...

 

[א ו ח נ ה]

היי שירה

לצערי אני כל כך מרגיש רחוק מהיכולת לחייך ולצחוק, חודשיים וחצי ולא הצלחתי לחייך אפילו פעם אחת
(והייתי בכמה וכמה סיטואציות שאם זה היה קורה לפני הייתי צוחק שעות)
אני בהחלט מרגיש את החלל הזה ושחלק גדול מתוכי פשוט נעלם
אני אפילו כמעט ומרגיש את זה פיזית ולא רק בתחושת הכאב שיש בבטן...
ואני דווקא בסדר גמור עם החוסר באופטימיות שבפוסט, זה הכי אמיתי שיש.
מאחל לך שתהיי חזקה גם כן!

 

[אור העצובה]

לאוחנה

כואב כל כך לשמוע את הדברים שלך. האמת היא שנכנסתי לקישור הפייסבוק שלך וראיתי את התמונות. וכמה אהובה הייתה אמא שלך. אין לי נחמה גם לא בדמות הזמן שירפא כי מהנסיון האישי שלי זה לא ממש ככה, יותר כמו "גלים" של עצב תהומי שמצוי בפינם כל הזמן ולפעמים מתפרץ ואח"כ שוב מודחק לטובת השגרה. אז ברור ששום דבר לא יהיה כמו פעם אבל לא בחרנו לחיות אלא חיים בעל כורחנו ולכן חיים גם בלי אמא. גם אני כמוך למרות שאני חילונית בחיי מאמינה באיזושהי המשכיות של אפטר לייף ונאחזת בשביב התקווה הזה. מאחלת לך הרבה ימים של חוזק נפשי ותמיד כאן בשבילך

 

[א ו ח נ ה]

תודה רבה אור

אין לי ספק שדבר לא יהיה כשהיה ולצערי (באמת לצערי) רק מי שחווה על הבשר שלו אובדן אם יכול להבין
עד כמה הצער עמוק מפני ששמתי לב שרוב האנשים ציפו ממני "להתקדם" בתום החודש הראשון.
אני מאחל לך בחזרה המון כוח נפשי (וגם פיזי!)!

 

[ענבר לבקוביץ]

אוחנה היקר

צר לי על האובדן המפתיע והכואב שחווית. אתה מתאר באותנטיות וברגישות עד כמה עמוק הוא הצער ועד כמה קשים הם הגעגועים.
כפי שראית מהתגובות, אין קסמים ואין מתכון פלא ל"איך חיים ללא". כל אחד מפלס את דרכו במסע חייו ובקצב שלו ומסתגל לחיים החדשים שלאחר האובדן, עם הרבה כאב וזכרונות לכל החיים. בהתחלה זה כואב מאד ועוצמתי ביותר ועם הזמן יש תחושה של ירידה באינטנסיביות. חלק מזה נובע מכך שבהתחלה אנחנו לא יודעים איך להתמודד ויש לנו יותר הצפות רגשיות (יום השנה, יום הולדת, ריח של מאכל שאמא היתה מבשלת וכדומה).
התמונות בפייסבוק שלך מאד מרגשות וראיתי שאתה חי מוזיקה. מעניין אותי לשאול, האם כעת, בתקופה קשה זו או בזמני משבר המוזיקה מסייעת לך?

מצרפת לך פוסט שכתבתי ואולי תמצא בו עניין.
בברכה חמה,
ענבר

 

[א ו ח נ ה]

היי ענבר

תודה על התגובה!
אני בהחלט מבין על מה את מדברת, כל הדברים ה"ראשונים" שאני חווה כואבים בצורה מטורפת!!
מזעזע אותי לחשוב שזה ימשך עוד 9 חודשים, אין לי מושג איך אני מצליח להכיל כ"כ הרבה צער ועדיין להשאר בחיים.
לגבי המוזיקה: זה הדבר היחיד שמנחם אותי, גם אמא שלי מאוד אהבה מוזיקה ובכל שבוע הייתי מכניס לה
שירים לנגן שלה כך שחלקנו גם את האהבה לאותם שירים (מה שגורם לי עוד יוצר לבכות כשאני נתקל בשירים
שהיא ממש אהבה)
לגבי הקישור ששמת - האמת היא שנתקלתי בו לבד בזמן שקראתי מאמרים בנושא האבל
לא מצאתי המון חומרים בנושא של התמודדות עם אובדן אם באתרים מישראל, אבל מצאתי המון באתרים בחו"ל (עם שרשורי ענק
של אנשים שתיארו את ההתמודדות שלהם עם האובדן).

 

[ענבר לבקוביץ]

הי אוחנה

מוזיקה היא תרפיה נפלאה, ויש בה באמת גם הרבה כאב וגם הרבה נחמה יחד.
אשמח אם תמשיך לשתף אותנו,
ענבר

 

[Astar88]

חייבת לשתף

אחרי שקראתי את השרשור הייתי חייבת לשתף במשהו שקרה לי שאולי קצת לא יודעת אם להגיד ינחם אולי יעודד..
כמו כולכם החיסרון של אמי השאיר אותי בו זמנית כל כך בודדה וכל כך מוקפת באנשים, הייתי בת יחידה להורים גרושים והקשר בינינו היה קשר של חברות שאין לי אפילו מילים לתאר, רק שתינו ידענו והבנו את מהות הקשר בינינו,
בכל מקרה מה שרציתי לשתף הוא שאח של אמא שלי היה לפני שבועיים בערב עם מתקשרת (יש לציין שהוא לא מאמין בזה והחברה שלו לקחה אותו סתם לערב כיף עם החברות שלה)באמצע הערב פנתה אותה מתקשרת לדוד שלי ושאלה לשמי בנוסף אמרה לו שבשנה האחרונה איבד מישהו יקר וביקשה באותה העת מחברה של דוד שלי להוציא עט ודף והסבירה שכנראה הגיעה לערב הזה כדי להעביר לי מסר ובאחריותם לכתןב מילה במילה ולהעביר לי את המסר מאימי, במכתב היה כתוב שהיא איתי תמיד ושומרת עלי.. ההרגשה כששמעתי את זה הייתה חלוקה מצד אחד הנה הוכחה שצדקתי באמת יש שם משהו והיא חושבת עליי ויודעת מה עובר עליי ובאה לחזק אותי..
אבל מצד שני הרגשתי כעס כ״כ עצום על העולם על כולם בעצם ושאלתי את עצמי אני ואימי שהיינו כל כך קרובות, חלקנו סודות שאיש לא ידע פתאום צריכות להעביר מסרים דרך אישה זרה??? למה ואיך אמא שלי מרגישה לגבי זה.. בכל מקרה שמחתי לשמוע ומעדיפה להאמין שזה נכון ושהיה שם מלווה אותי בדרכה, יודעת ושומרת..
שתהיה שבת שלום

 

[ענבר לבקוביץ]

תודה

על השיתוף.
זה באמת מעניין מאד ומיוחד.
המסקנה שלך היא הדבר החשוב באמת!!
חג חנוכה שמח והרבה אור בלב,
ענבר