רק על עצמי לספר ידעתי- אולי זה יעזור
ראשית, מזל טוב!
יש הריון ויש דופק! כנראה שמשהו עובד ועובד טוב!
טבע הדברים שזה ימשיך כך, אז חבל להתעסק במה שלא.
כשאני סיפרתי לסביבה בעבודה התחלתי בזה שאני בהריון.
אח"כ אמרתי "אני בהריון ולא מבעלי"
אחרי יומיים שאנשים הסתודדו במסדרונות (פעורי פה) בא אלי מישהו (באומץ) ושאל אותי "ומה אומר על זה בעלך?"
עניתי לו בחיוך מאוזן לאוזן, כזה שעוד רגע נקרע מצחוק "מ
אוד תומך!"
כמה ימים אחרי זה גיליתי שכולם נושמים לרווחה כי הם גילו שזה פונדקאות. (חברה לעבודה סיננה באלגנטיות)
אז בואי נגיד, שיש דברים שלחברה שלנו קשה יותר לקבל.
אגב, אותו אדם אחרי כמעט חודש, בא אליי למשרד ואמר לי בביישנות, "נו... הם שמחים? זה בן/ בת? הכל בסדר?"
נימת קולו היתה מאוד מפרגנת. לבסוף הוא סיכם את השיחה ב"כל הכבוד לך"
למשפחה של בעלי, השארתי את המלאכה לבעלי, שעשה זאת ביסודיות!! הוא לא פספס אף אחד ואמר להם את זה כל כך מזמן
שכשהוא סיפר להם את זה, הוא אמר "אבל ביפונדקאית לא יודעת שסיפרתי לכם אז אל תדברו איתה על זה"
היום אני בשבוע 18 (ליתר דיוק מחר
) והם עדיין לא מדברים איתי על זה כי הוא שכח לעדכן אותם שזה בסדר לדבר איתי
אבל ממה שהבנתי ממנו כולם מאוד תומכים. שזה ממש מחמם את הלב!
(עוד רגע אני יולדת, אבל הם כאילו מתעלמים מהבטן ההולכת ותופחת. חמודים!)
לאנשים שנקראים בדרכי,
ושואלים, אני בהתחלה אומרת "כן אני בהריון" אח"כ אם מתחילים לפתח שיחה ועולות אימרות כמו "וואוו 3 ילדים זה כבר לא צחוק" וכו'... אז, אני אומרת "לא, אני בהריון שבסופו
אני הולכת להשאר עם שני ילדים"
בהתחלה מקמצים מצח, לא כל כך מבינים, אבל אחרי כמה משפטים מתחיל ליפול להם האסימון ואז פניהם מוארות יותר.
אני לא יודעת אם זה בגלל שהם כל כך מאושרים מיכולת ההבנה שלהם או מהרעיון שאני בהריון פונדקאי. אני מעדיפה לחשוב שאלו גינוני תמיכה ומובילה את השיחה מנקודת המוצא הזאת. עוד לא קרה שמישהו לא זרם...
לילדים סיפרתי את האמת בצורה פשוטה ובכל הזדמנות של הגיגי מחשבה או שאלה, אנחנו זמינים ועונים להם, גם אם זה פתאום בנוכחות מישהו שלא מכיר, אין לנו בעיה עם זה.
להיפך, אנחנו מגלים כשדווקא במקום שאנשים מאוד חוששים ("מה זה יעשה לילדים, הנזק...") הילדים מגלים יכולת פתיחות, הכלה וסקרנות מעוררי גאווה.
מאחר והילדים יודעים, מקבלים ומבינים את התהליך אט אט יותר ויותר לעומק, אני מגלה שההתערבות שלנו מיותרת. ולצוות החינוכי אני הולכת לספר רק כדי שסיפורי הילדים שלי (כשהם יספרו) לא ישמעו הזויים, בעיני הצוות החינוכי.
עינב, (מלווה את התהליך שלנו) הציע שאעשה מפגש כיתתי כמו ביום "הורה ותלמיד" או "שעת חינוך" או משהו כזה, שבו אנחנו (בני ואני) נציג את הנושא לכיתה ונאפשר לסביבה הכיתתית לשאול שאלות ויחד ניתן מענה לשואלים. נשמע לי כמו אחלה רעיון ואני הולכת להציע לבן שלי. (בן 9)
הבן הקטן(בן 5) כבר אמר לי שהוא רוצה לעשות מסיבה לכל ילדי הגן כ"שהתינוק יוולד ונחזיר אותו". מדהים אותי שהוא מצליח להבין שזה רגע מאוד גדול ומשמח. עצם ההבנה הזאת מהעיניים של ילד בן 5!- בעיניי
זה גדול!!!
בקיצור... (אני לא יודעת לעשות את זה, מצטערת)
סיפרתי יותר ממה שתכננתי
המון המון בהצלחה ושנה טובה
מקווה שמכל מה שסיפרתי הצלחתי לעזור במשהו
