היי לכולם 
אז ככה... עברו כמה שנים מאז שהייתי כאן, כקוראת וככותבת. אולי מתוך ניסיון להיות חלק מה"נורמה" או כעבודה עצמית.
לאורך השנים גיליתי שאני לא כמו כולם. לא שיש דבר כזה, אבל מילא.
לא, למרות גילי (קרובה יותר לשלושים מעשרים ) לא היו לי התנסויות כלשהן. ניסיתי לראות אם אוכל להתנסות, "לשנות את המצב" כמו רבות מבנות גילי, אך חוזרת לאותה הנקודה. כלומר, אני רוצה משפחה וילדים השאלה, אבל לא יודעת אם הדרך הקובנציונאלית היא המתאימה לי.
זה יותר מרוצה או לא, פשוט לא מסוגלת. אמרו לי "לקפוץ" למים, להתנסות- אבל המחשבה על כל צורה של מגע מביאה עימה בכי ולעיתים לילות בלי שינה.
אם אני מסתכלת על חברותיי, אני רואה כי יש להן צרכים ורצונות שיכול להיות בגלל פעולות הדחקה מוצלחת מאוד שלי- אין לי אותם. עבדתי, גם בטיפול, על להבין למה השוני. אין טראומה, אולי חינוך קצת נוקשה, אך לא מעבר... עבדתי על לראות איך אפשר לשנות ולהיות כמו כולם. אבל האם באמת יש בכך צורך?
לפני שנים, כשכתבתי כאן לראשונה אמרתם לי שאם לא התנסיתי בכלל אז אני לא יכולה לדעת מה אני, אבל האם זה נכון? האם יכול להיות שהסלידה ממגע היא יותר מסתם חרדה ופחד?
האם אין אפשרות לחיות בזוגיות עם מישהו גם בלי הקטע המיני. ליצור זוגיות נורמטיבית בידיעה ששני הצדדים רוצים את אותו הדבר, גם אם הוא שונה מרצונות החברה?
האם אפשר ליצור מעגל של אמון כשהצורך "הבסיסי" לטענת הרוב לא חלק מהמשוואה?
זהו.. תודה למי שקרא
אז ככה... עברו כמה שנים מאז שהייתי כאן, כקוראת וככותבת. אולי מתוך ניסיון להיות חלק מה"נורמה" או כעבודה עצמית.
לאורך השנים גיליתי שאני לא כמו כולם. לא שיש דבר כזה, אבל מילא.
לא, למרות גילי (קרובה יותר לשלושים מעשרים
) לא היו לי התנסויות כלשהן. ניסיתי לראות אם אוכל להתנסות, "לשנות את המצב" כמו רבות מבנות גילי, אך חוזרת לאותה הנקודה. כלומר, אני רוצה משפחה וילדים השאלה, אבל לא יודעת אם הדרך הקובנציונאלית היא המתאימה לי. זה יותר מרוצה או לא, פשוט לא מסוגלת. אמרו לי "לקפוץ" למים, להתנסות- אבל המחשבה על כל צורה של מגע מביאה עימה בכי ולעיתים לילות בלי שינה.
אם אני מסתכלת על חברותיי, אני רואה כי יש להן צרכים ורצונות שיכול להיות בגלל פעולות הדחקה מוצלחת מאוד שלי- אין לי אותם. עבדתי, גם בטיפול, על להבין למה השוני. אין טראומה, אולי חינוך קצת נוקשה, אך לא מעבר... עבדתי על לראות איך אפשר לשנות ולהיות כמו כולם. אבל האם באמת יש בכך צורך?
לפני שנים, כשכתבתי כאן לראשונה אמרתם לי שאם לא התנסיתי בכלל אז אני לא יכולה לדעת מה אני, אבל האם זה נכון? האם יכול להיות שהסלידה ממגע היא יותר מסתם חרדה ופחד?
האם אין אפשרות לחיות בזוגיות עם מישהו גם בלי הקטע המיני. ליצור זוגיות נורמטיבית בידיעה ששני הצדדים רוצים את אותו הדבר, גם אם הוא שונה מרצונות החברה?
האם אפשר ליצור מעגל של אמון כשהצורך "הבסיסי" לטענת הרוב לא חלק מהמשוואה?
זהו.. תודה למי שקרא
