היי לכולכם.

[דמעה כחולה]

היי לכולכם.../images/Emo7.gif

רציתי לשאול איך מחזירים את האושר לחיים??????????????????????

 

[~דויד~]

המתכון הסודי לאושר

1 רצון עז, אמיתי וכנה להיות מאושר 2 סבלנות ואמון בתהליך (המון!!!!) 3 פתיחות, מוכנות לקבל עזרה וכעת לאופן ההכנה: להקשיב, להתבונן מסביב, להיות סובלני, והתשובה תגיע. לכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו אל האושר, והדרך הזאת היא דרך האהבה, דרך האמת הפנימית. לדוגמא: אחד יכול להרגיש דחף ללכת לקניון. ופתאום להרגיש שבה לו להכנס לחנות ספרים, ופתאום הוא רואה ספר שמענין אותו. זאת היא התחלה לדוגמא... פשוט ללכת לפי האינטואיציה והאמת הפנימית. אחר יכול לעמוד בתחנת האוטובוס, ולפתח שיחה עם מישהו נחמד שלידו, וללמוד ממנו הרבה. השלישי יכול לקבל פלייר ברחוב, המזמין אותו להרצאה, שיכולה לעזור לו. העזרה מגיעה ממקומות בלתי צפויים, עלינו רק להיות קשובים.

 

[shimi1234]

מחפשים לאן הוא הלך ../images/Emo73.gif

 

[tamara51]

דמעה כחולה

זורקים את כל מה שמפריע להיות מאושרים, מחכים לרגע המתאים לך ופשוט זורקים............

 

[דמעה כחולה]

אז זהו שאני לא יכולה...

לזרוק הכל.... אחרי שאבא שלי ז"ל הלך ממני כך גם כל האושר שלי נקבר איתו מתחת לאדמה. אני מנסה להנות אבל משהו עוצר אותי. זה כמעט שנתיים שאני מרגישה עצורה . אנשים מבחוץ שאני מכירה לא מכירים את ההרגשה הזאת ,הם לא יכולים לעודד אותי. אני מרגישה שאני עדיין מתאבלת על מותו ,ואני יודעת שמותר לי לחיות ,אני יודעת שהוא היה רוצה בכך..שאני אמשיך לחיות. אבל אני לא ממש מסוגלת. אני פשוט רוצה להרגיש טוב יותר ולקבל את המוות שלו.

 

[.m]

דמעה יקרה

אני דווקא מכירה היטיב את ההרגשה... תרפי. אל תאחזי ברגשות האשמה שמציפים אותך עם כל חיוך. זה בסדר לחייך, ולצחוק, ולהרגיש טוב. זה לא אומר ששכחת את אבא שלך. זה לא אומר שאת אוהבת אותו פחות. שיהיה לך יום שמח, יום של הפתעות mai

 

[נטשה אוהבת]

דמעה יקרה!

נכון שלאבא אין תחליף, אולם נראה לי שאת תולה את כל אושרך באביך. ואי אפשר לתלות את כל האושר בגורם אחד מסוים (עבודה מסוימת, בן-זוג מסוים...וכו). את האהבה ותשומת הלב שאביך נתן לך את תמצאי אם רק תאמיני שזה קיים! כל עוד את אינך מקבלת את המוות שלו את נאבקת בדבר שלא ניתן לשינוי. עליך לדעת ´להרפות´ מן הדברים שאינם ניתנים לשינוי. אני בטוחה שאביך היה רוצה רק בטוב ביותר לך. תנסי להרפות קצת מהמוות שלו ולקבל את זה כחלק מחייך. נסי לצמוח ולגדול מהכאב הזה (מנסיון אני אומרת לך שצומחים רק מכאב). כנראה שאינך מסוגלת לקבל את המוות שלו מפני שעליך לעבור תהליך פנימי עם עצמך שבסופו את תצאי מחוזקת וחדשה.

 

[אין לי שם בסדר?]

אפתח בכך ש

כשמנסחים את השאלה נכון.. היא עונה על עצמה. ובקשר לאבא שלך.. את אכן מנסחת את זה בצורה כזאת שתגרום לכל מי שמסביבך ובעיקר לעצמך, לחשוב שהמצב הזה.. הוא בעל כורחך, ושאין לך בחירה פה, ושזה שד שנמצא בך שאין לשחרר. אך זאת לא המציאות.. כי את האושר שלך, לא עשה אבא. אפילו אם אמרת לעצמך כל החיים שכן. האושר שלך.. הוא שלך. את עשית אותו. יכול להיות.. יכול להיות שתלית את האושר במשהו שקשור למערכת יחסים שלכם. אבל הוא לא באמת מותנה.. הוא שלך.. וזוהי בחירה שלך, לשחרר אותו, ולקבל את המציאות. את מבינה.. זה מה שיש. אין משהו אחר. זאת המציאות. וזה עכשיו, וזה פה. ואין אחרת. וזה מולך. וזה כאן. תחשבי על איזה מחירים את משלמת, כשאת לא מוכנה לקבל את זה, וכמה כאב את מכניסה לחיים שלך, ככה את חושבת שהוא היה רוצה לראות אותך? שנתיים? לא מספיק? ואומנם יש לך איזה רווח בזה.. שאני לא יודע מהו, אולי את בוודאי יודעת, האם זאת תיהיה איזו בגידה בו להיות מאושרת? את מבינה שזה רק תלוי בך להגיד את המשפט "דיי! עד כאן!!" ? כמה מהר את רוצה להתחיל לחיות?

 

[דמעה כחולה]

זה לא קל מפני...

שאולי זה ישמע לכם מוזר אבל רק עכשיו אני בעצם מתחילה לקלוט. שנה ראשונה הייתי מרחפת איפשהוא,עכשיו זה מוזר . העניין הוא שאבא שלי ז"ל היה החיים שלי,אין לי ממש משמעות לחיים בלעדיו. ולא,אני ילדה מספיק בוגרת ואני ממש גם לא מפגרת,אני לא מאלה שנכנסות לדיכאון!!!!!!!! אני חיה לי מיום ליום,מתגעגעת,כועסת למה דווקא לי זה קרה????? לפעמיים ניזכרת ונראה לי מוזר לדמיין את אבא שלי מולי. לפעמיים גם חולמת עליו וקמה לתוך בוקר שהתמלא בהמון אהבה בזכותו. ולפעמיים רע לי ולא מתחשק לי,יושבת לי בפאב מסתכלת על אנשים רוקדים,שותים וצוחקים...רוצה לקום גם ולהשתולל אבל במקום זה אני יושבת עם פרצוץ של תשעה באב........לכו תבינו......................... אני יודעת שמותר לי ואני יודעת שזה גם עניין של זמן עד שאני אשתחרר אולי......

 

[נטשה אוהבת]

דמעה כחולה-

את כותבת "אני ממש גם לא מפגרת, אני לא מאלה שנכנסות לדיכאון!!!!!" אנשים שנכנסים לדיכאון הם לאו דווקא מפגרים...אני הייתי בדיכאון בעצמי בגלל שאני לא קיבלתי בחיי את המתנה שאת קיבלת - אבא שהיה החיים שלך. אני הייתי בדיכאון בגלל אבא שלא התייחס אליי, לא חיבק ולא נישק ולא החמיא ולא התגאה בי גם כשהייתי תלמידה מצטיינת...אבא שעדיין משפיל ומזלזל וממעיט בערכי וקורא לי בשמות...אבא שבגללו הגעתי למצב של תחושה שלא מגיע לי לחיות, ובשביל מה לחיות כשאני כזו מטומטמת ומי בכלל ירצה אותי... לקח לי המון זמן להשתחרר ממנו ואני עדיין לא יכולה לומר שלגמרי השתחררתי...החיים שלי עדיין לא יציבים ומסודרים. לאט לאט אני מנסה לחזור לחיים...וכמו שכתבתי לך השחרור הוא תהליך של צמיחה ושל הכרה של עצמך והכרה בכוחות שלך עצמך (ולא באלו שאביך נתן לך). זה תהליך כואב אבל בסופו את תדעי מי את באמת ולאן את הולכת. נטשה אוהבת

 

[אין לי שם בסדר?]

סיבות סיבות סיבות..

זה לא עניין של זמן, "הזמן יעשה את שלו" זה אחד המשפטים המטופשים שאני מכיר. את תעשי שלך! זה עניין של בחירה.. וזה הכל.. את, אפילו שאת מתה להאשים את כל הגורמים בעולם. נסי רגע להיות כנה עם עצמך .. הסוד הוא, שאנחנו לא עושים כלום, בלי שיש לנו רווח כלשהו ממנו, רווח יכול להיות למשל רחמים עצמיים, עצב, אי עשיה, תשומת לב, ויש לנו רווח מכל דבר. נסי לחשוב בכנות, מהו הרווח מזה שאת נשארת במצב הזה? בתקיעות הזאת? ועוד דבר, את ועוד 99.9% מהאנשים מתמירים כאב... בכעס. הרבה יותר קל לנו לכעוס, ולהאשים, מאשר פשוט.. לכאוב, וזה בסדר לכאוב, זה חלק מהחיים.. חלק מסקאלת החוויה. תכאבי את זה.. עד הסוף.. תני לזה לצאת.. תני לזה ביטוי.. דברי עם אנשים, תבכי, תוציאי את זה, כמה זמן שיקח .. עד שתחליטי ותגידי "דיי!!" מתי שתרגישי..שזהו, אלאה. זה שלך.. החיים שלך, אף אחד לא ילך את הדרך במקומך ולא יבחר את הדברים במקומך. הדבר היחיד שתקבלי מלהמשיך לכתוב מכתבים, ולדבר עם אנשים על התקיעות שלך, זה עוד אוסף של מילים.. עיצות בגרוש, רחמים עצמיים, אמפטיה אולי, תשומת לב. זה מה שתקבלי. וזה מה שיהיה .. וכלום לא ישתנה.. עד שלא תעבירי הילוך ותלכי את הדרך..את. זה כל כך חשוב.. אף אחד לא ילך את הדרך שלך.. כמעט בא לי להגיד לך ..בבקשה לכי אותה. כי אני לא יכול לעשות את זה בשבילך. יקירתי.. המון בהצלחה...אני אוהב אותך.

 

[אננדה]

היי דימעה../images/Emo39.gif

ה´זמן´ כזמן תפקידו הוא לריפוי בלבד. אך כאן מגיעה השאלה ותקני אותי אם אני טועה. עצם זה שאת כותבת כאן היום ולא לפני שנה, הייתכן כי את אכן מעוניית לצאת מההרגשה בנ את נמצאת עכשיו? מדבריך אני מבינה שכן. נפל בחלקך להכיר את אביך, לשמוח עימו, לבלות ולהנות איתו כאשר הוא היה בחיים. לא כולם זכו במערכת יחסים כזאת ונכון כי גם קיימים מקרים בהם אנשים מזדקנים וממשיכים את חייהם עם אביהם עוד שנים. המוות הוא אכן מפתיע ולא משנה כמה אנו לפעמים יודעים אם אדם גוסס או לא, הוא תמיד מפתיע במקום מסוים. אך ניתן גם להתמודד עימו. הגעגועים הם תחושות המגיעות ממקום בו אנו עדיין רוצים ´לראות´ את אותו אדם, מהצורך שלנו לדבר איתו, לצחוק איתו, לבלות איתו אך מה אם אומר לך כי אביך לעולם ועד מלווה אותך? נמצא איתך כל רגע ורגע ביממה ולא משנה כמה ´זמן´ יעבור הוא תמיד יהיה איתך. כל מה שצריך הוא להבין כי סך הכל הוא פיזית לא איתך יותר אך הביטי פנימה ותוכלי לראות אותו. מגיע היום בו אנו משחררים מתוכנו את אהובינו. לשחרר משמעו לאהוב ולא לפחד. לשחרר משמעו לקבל את כל מה שהיקום בא להעניק לנו ובכלל זה גם את המוות בדיוק כמו את החיים. ביום האזכרה של אבי לפני חודש הגענו לבית הקברות וזאת היתה הפעם הראשונה שלא בכיתי.ולשימחתי גם אימי כי היא הבינה - בדיוק כמוני שאבא נמצא איתנו כל רגע ולא רק כשאנו מגיעים לבית הקברות. מצאנו עצמנו יושבות וצוחקות, מעלות זכרונות יפים ממנו ושולחות לו הרבה אור ואהבה כי אנחנו יודעות שהוא שם. יודעות שהוא שומר עלינו מלמעלה ואמתי שאנו בוחרות אנו עוצמות עיניים והוא מופיע. שימרי על הזכרונות, איצרי אותם בליבך - הם יקרים מפז. אני אישית לא זכיתי להכיר את אבי ברמות האלה ולו רק בגלל שאת עשר השנים האחרונות הוא העביר במאבקים על סרטן ויתר סיפטומים נלווים. האמיני לי חמודה - ה´זמן´ נועד לריפוי בלבד. אך בחירה שלך בלבד היא מתי לשחרר.... ולשחרר משמעו לשלוח אהבה ללא פחד... כי הוא תמיד ולעולם - יהיה איתך. בליבך.

 

[דמעה כחולה]

היי אננדה../images/Emo7.gif

אני לא יודעת איך את עושה את זה אבל את בהחלט עוזרת לי. אבא שלי נלחם 6 שנים במחלת הסרטן הנוראית הזאת. כל הלילה הייתי ליד המיטה שלו עד הרגע בו הוא החליט לעזוב לעולם. אבא שלי איבד עם הזמן צלם אנוש,ובשנתיים האחרונות הוא כבר לא היה ממש אבא....... שתביני שאני לא קולטת עדיין את המוות,אני עדיין חושבת שהוא חי והוא נמצא בבית חולים ואולי רק אולי הוא יחזור בסופ-שבוע הזה הביתה... כשאני בבית קברות אני לא בוכה כי אני לא מאמינה שאני עומדת ליד הקבר של אבא שלי. כשאני ניזכרת בו אני ניזכרת בפנים העצובות והרזות שלו וזה מעלה בי כעס המון המון כעס. אני תמיד נזכרת בריקוד האחרון שלנו שקרה ממש במקרה,באתי להרים אותו מהכסא למיטה והוא נפל עליי ופשוט כך הוא שם את הראש שלו על הכתף שלי וככה רקדנו לדקות ספורות בלבד כשהוא בוכה על הכתף שלי,הוא היה באוספיס באותה התקופה.קשה לי להאמין שהוא מ-ת!!!! קשה לי להאמין שהוא איתי אי-שם. ואני לא יכולה להגיד שאני מחפשת רחמים או אשמים. אני פשוט אוהבת את אבא שלי וקשה לי בלעדיו כי הוא היה מדריך אותי ועוזר לי בכל בעיה שהייתה לי. ופתאום הוא איננו..... סתם...........אני באמת לא יודעת איך לצאת מזה,כלומר לקבל את זה. ותודה לך על ההבנה

 

[נטשה אוהבת]

אני מבינה את כאבך דמעה

ועם זאת יש בפורום הזה אנשים נפלאים שטרחו וכתבו לך... ובסוף את מפנה את כל התודה רק לאננדה... עם כל הכבוד...היא לא כתבה דברים כ"כ שונים מכל השאר... לא יודעת למה, אבל זה מפריע לי. ע"פ החתימה שלי את יכולה להבין את דעתי בעניין לא לשמור דברים בבטן...נטשה

 

[נטשה אוהבת]

רגע! עכשיו נפל האסימון!

´צרת רבים חצי נחמה´....ככה זה דמעה?