יש! שאלו אותי! ווהוווו! |רוקד|
|מת|
טוב. אז היום באתי לביצפר...ווהו.
חזרות שעה ראשונה. שעה שנייה עולים לכיתה בשביל לשמוע...הודעות (על איך שאני מתחילה ביצפר ב-10 לפחות 21 אלף פעם החודש וחזרות בוינטר בלילה ובתאטרון וסיום לימודים מוקדם ואיך שזה בכלל לא לימודים אלא חזרות אז
"לא להיות חולים!"...מה שמוביל אותי לנושא הבא
. שעה שלישית חזרות. שעה רביעית חזרות. שעה חמישית חזרות. כל השכבה מצויה בדרמה (זה בעצם מקלט עם המון אטרקציות, אבל שששש...), וחם לי ואיכסה לי ואני רצה בין הארבעה קטעים שלי+לעזור להוציא/להכניס תפאורה+לשיר את כל השירים בקול רם (כי אי אפשר לא לשיר כשיש ביטלס, ועוד כששמים את הביטלס במסיבת סיום בגללך ואת מרגישה מאאאאגניבה!
). לקראת הסוף כבר מתּי, כאילו כבר קטע של עוד-שנייה-אני-בשיא-המיגרנה-אז-תעזבו-אותי-בשקט-וסתמו-ת'פה-כי-לא-איכפת-לי-שאני-צרכיה-להביא-מחר-21-אלף-דברים-בשביל-התפאורה-ובגדים-ווואטאבר! אהמ. אז, כאמור, מתּי עד מאוד. עליתי למעלה, וגיליתי לתומי (ל-ת-ו-מ-י
) ששכחתי את הפלאפון בבית
. אז התחלתי לשאול אנשים, כשנזכרתי שמאיה הביאה את הפלאפון שלה. אז אני מתחילה לחפש בתיק שלה יחד עם אייל, כי אייל היה שם, ונכנסתי למצב טיפה פסיכודלי ("מאיה! מאיה, איזה רעעעעה, שיוווו, דיייי, מאיייייה, מה איכפת לך, יא אללה, איזו כלבה! מאיה, נו, תבי'י ת'פלאפון! מאייייה, דייייי!"...היא לא כל כך הייתה בכיתה באותו רגע אז אנשים הסתכלו עליי
). טוב, אז לא מצאתי ת'פלאפון, וירדתי למטה (תוך כדי שאילת אנשים רנדומליים "איפה מאייייה?
")...ולמטה ראיתי את אלירון. שגם לו כאב הראש. אז שאלתי אותו את השאלה הנ"ל ואז הסברתי לו ואז הוא יידע אותי שהוא הביא היום פלאפון. עלינו למעלה תוך תחרות מילולית מסעירה ("לא! לי כואב יותר!" וכו'
), ואז הוא מסר לי ברוב טובו ת'פלאפון. התקשרתי ל-21 אלף מקומות, ואז השגתי את אבאשלי בפלאפון שלו. אמרתי לו שאני מתה, והוא אמר שהוא היה בא לקחת אותי, אבל הוא בכלל לא בסביבה (הייתם מצפים שהוא יגיד "ירושליים" כמו אדם נורמלי אבל לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא...
), אז שאלתי מה הטלפון של אמא בעבודה (כי אני תמיד שוכחת ת'מספר הזה), והוא הועיל בטובו לתת לי את המספר. *מסתכלת על המספר שכתוב לה על היד**מקבלת אסוציאציות מהשואה**מזדעזעת מעצמה**ממשיכה לכתוב* התקשרתי. תוך כדי בכי קל (
) וצעקות של "אבל אמאאא אני מתה!
" (וגם אלירון צעק ברקע כמה פעמים שאני מתה
), אז היא הסכימה לבוא. בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה
איכשהו עברה כל השעה השישית, אל תשאלו אותי איך. אמא באה. נכנסתי לאוטו. בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה (לול, עשיתי מפעל לבלה
. וזה בלי העתק+הדבק! הא!
). שבע בערב. אני ואבא מדברים על זה שבראד שבק חיים. אני ואבא מדברים על זה שנביא את המסך מסקוט בשביל שנוכל להיות באינטרנט. אני ואבא בחדר שלי. אני יוצאת מהחדר שלי. אני יושבת בסלון. אני מתחילה להרגיש ממש, ממש לא טוב--מיגרנה שובבבבבבב, רבאק!
התחלתי לבכות איזה חצי שעה, וואו, ממש ממש ממש כאב לי.......ואיכשהו הגיעה השעה תשע.
איפושהו שם גם המשכתי את העבודה שלי ושל תמר (מצגת) כי הייתי די חייבת, והאור של המחשב לא עד כדי כך הועיל. וכאן הגיע לסיומו, עוד מסמך אנושי מזעזע.
~מיכל, העדיין כותבת מהמתים
מקווה להשתלב...
