היי, יש כאן גם אמהות?

[אחת12341]

היי, יש כאן גם אמהות?

מתלבטת אם לשאול כאן משהו
תודה

 

[pizi33]

אני אמא

לשני בנים מתבגרים.

 

[מתוקה 1982]

כן יש כאן אמהות בוודאי

 

[אחת12341]

תודה, מעתיקה לכאן שאלה ששמתי בפורום אחר

הייתם מוותרים על אהבה בשביל זוגיות?
היי,
אני בזוגיות בערך 10 שנים. שני ילדים קטנים, כל אחת ילדה אחד. לא מאומצים. (היא מסרבת, צריכות להתחיל לזוז בענין אפוטרופסות)
היחסים מאז ומעולם היו לא הכי יציבים, אבל המשכנו.
בשנים האחרונות (בעיקר מאז שהילדים נולדו) היו תקופות מאוד קשות, שהביאו לפעמים להחלטות להפרד, ולריחוק מאוד גדול. למרות שלא נפרדנו.
בתקופות "טובות" מאוד נחמד לנו. יוצאים עם הילדים, א.בוקר באופן קבוע פעם בשבוע, חו"ל, סרט מדי פעם וכו'.
לפני כמה חודשים מכרנו את הבית ועברנו לגור אצל ההורים שלה, עד שנראה מה קורה.
למרות שגם שם היו פיצוצים והחלטה לסגור את הענין (אפילו התחלתי לחפש דירות לבד), בסוף זה לא קרה, ואפילו קנינו בית, במקום שמאוד רצינו, בעיקר בגלל הילדים. (נראה לי קצת הזוי עכשיו אבל לא משנה)
אני כל הזמן חייתי במחשבה שעכשיו קשה, אבל אם יש בסיס טוב, והילדים ביחד, אז זה בטח ישתפר בעתיד, כשהילדים יגדלו קצת וכו'.
בתקופה האחרונה הייתה תקופה טובה, והיו כמה ניסיונות התקרבות פיזיים מהצד שלי, שנתקלו בסירוב מיידי.
היא הבהירה שהיא לא אוהבת אותי, לא נמשכת אלי בכלל (ואף קיצוני מזה) ושאין לה שום צורך בשום קירבה או אהבה, ושהיא נשארת בגלל הילדים, וכי זה נח.
הבהירה בצורה מאוד ברורה, שלה אין בעיה להמשיך ככה, אבל שאני לא אצפה לשום דבר יותר מקשר אלפטוני (וגם זה בקושי) כי זה מה שיש.
איך הייתם מגיבים במצב כזה?
אפשרות אחת היא כמובן להגיד לה שאני לא מוכנה, ולחפש דירה באיזור. אני המטפלת העיקרית בילדים, מקלחת, משכיבה, מלבישה בבוקר, רצה לרופאים וכו'. היא לא מעריכה כלום. לא מכבדת אותי ושום דבר.
במידה ואעבור לגור בדירה, הילדים בעצם יעברו כל פעם מבית לבית, וכל מה שמשתמע מחיים להורים גרושים.
היא תשאר לגור אצל ההורים שלה, ואני אגור לבד. מה שאומר שחלק גדול מהזמן הבית יהיה ריק. מה שדי הורג אותי. היא לעומת זאת תוכל להציע לילדים את המשפחה שלה. שזה יתרון בשבילה.
מבחינה כלכלית גם כמובן יהיה הרבה יותר קשה, לעבור למשכורת אחת שהיא די ממוצעת.
אבל, אולי יהיה לי קצת שקט נפשי, ואולי בעתיד גם אמצא אהבה.
אני בת להורים שלא אהבו אחד את השני (בלשון המעטה) אבל פחדו להיפרד. ומאוד כעסתי עליהם על זה.
אבל מצד שני, אני מפחדת לעשות את הצעד ולהרוס לילדים.
אם נשאר לגור ביחד, יש בית פרטי עם חצר. מבחינה כלכלית יהיה הרבה יותר קל. תהיה המשפחתיות לילדים. ואפילו כנראה עוד ילד בעתיד (אני לא מוכנה לוותר על עוד ילד)
אבל, בלי אהבה. בלי סקס. בלי כלום. שותפות לגידול ילדים וזהו.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת לחיות ככה. זה די הורג אותי.
אני גם באמת לא מבינה למה. מסביב כולם אומרים לי שאני נראית מעולה, ושאני לא מעריכה את עצמי עשירית ממה שאני שווה.
לא מבינה לאן הכל נעלם בדרך.
אבל השאלה אם לשים את הרצונות שלי לפני רמת החיים של הילדים? להרוס להם את הילדות רק כדי שאני אולי אמצא אהבה?
אני כותבת ביובש כי כבר לא מסוגלת להיכנס לזה יותר מדי.
תודה למי שקרא. אשמח לעצות
**לא לראשי**

 

[פאמקי]

כתבת

את התשובה, באופן כל כך ברור, בשאלה שלך:
"אני בת להורים שלא אהבו אחד את השני (בלשון המעטה) אבל פחדו להיפרד. ומאוד כעסתי עליהם על זה".
זה מה שאת רוצה שילדייך יראו?
זה מה שאת רוצה שילדייך יחוו?
חוסר אהבה, דחייה, ריחוק, קושי... את חושבת שזה טוב יותר בעבורם?

היו המון 'לאוואים' לאורך הדרך, דברים שממש לא הייתן צריכות לעשות
כדי לא להגיע למקום בו אתן נמצאות עכשיו, אך החוכמה היא להסתכל קדימה.
אל תכעסי על עצמך בנוגע למה שהיה, עודדי את עצמך שבידייך מה שיהיה.
ואני לא מכירה את הצד שלה, איני אומרת שהיא לא בסדר. אני רק אומרת
שנראה שאתן במקום לא טוב. וגם אם אתן חושבות שנוחות היא הפיתרון, היא ממש לא.
את לא רוצה להתעורר עוד 10 שנים, לפוצץ את הכל, ולבכות על השנים היפות שחלפו?

ילדים צריכים הורים מאושרים. בסופו של יום, מעניין אותם איך עבר עליהם היום,
אם אהבו אותם, חיבקו, עטפו, היו מלאי סבלנות, רוגע... לא מעניינת אותם התפאורה,
התוכן הוא מה שחשוב. אם יש חצר, מחשב, בית מרווח... זה יכול להיות בונוס,
אך אם בבית קשה, כל זה לא שווא. ואני לא צריכה לומר לך שילדים מרגישים הכל,
גם אם אתן שחקניות מיומנות.
ועוד דבר, ילדים הם סתגלנים מדהימים. גם אם יהיה קשה, מהר מאוד הם יבינו מה טוב עבורם.

בהצלחה.

 

[הקסם שבפשטות]

מסכימה כל כך!!

ו...
כשאני לא יודעת מה לעשות,
אני שואלת את עצמי מה אני רוצה להשיג..
איפה אני רוצה לראות את עצמי.. איך...
ברגע שאני מסדרת את זה לעצמי בראש- התשובה ל"מה אני צריכה לעשות כדי להיות שם" נהיית ברורה יותר...

אז..
איך את רואה את חייך?
יותר נכון- איך את רוצה שחייך יראו?
תבחרי באפשרות שהכי תקרב אותך לשם...

 

[אחת12341]

תודה לשתיכן

אתן צודקות, ובאופן שכלתני בלבד ברור לי (כבר הרבה זמן) מה אני צריכה לעשות.
אבל הנוחות היומיומית (ברובה), השגרה, הכל גורם לי למעין מצב של הרדמות, שאני מתעוררת ממנו רק במצבי בלאגן.
ביום יום אני מדחיקה, ואומרת לעצמי שהכל בסדר. ושלכל מערכת זוגית יש עליות וירידות.
ולא לוותר.
אבל זאת קיצוניות שלא הגענו אליה עד עכשיו.

ולגבי איך אני רואה את עצמי- הייתי רוצה עוד ילד אחד לפחות, חיים שקטים עם הרבה בילויים משפחתיים ועם חברים.
הרבה ישיבות והליכות על החוף או סתם בחוץ
אולי כלב.

לצערי כל זה לא קורה כרגע. ברובו.

תודה

 

[Galral]

אני חושבת

שילדים מושפעים מכך הרבה יותר ממה שחושבים, וזכורים הכל.
בם למדים ורואים א הדינמיקה בין ההורים, גם אם אצן מנסות להסתיר זאת בפני הילדים.
הם לא תמימים וטיפשים.
הם הרבה יותר פיקחים משחושבים, .
אז קודם כל דעתי על כך, שזה יותר יהרוס מאשר לחיות חיים שלווים וביראים.

דבר שני, ויותר חשוב.

את לעצמך. את לעצמך ולא משנה אם יש לך ילדים, לא צריכהמלהזניח את עצמך.
להקריב את כלהחיים שלך ובטח לא לתת לה להתייחס אלייך ככה. ואגב, הילדים קןלטים יחס זה שמשדר חוסר ביטחון מצדך שלא פועלת ומגיבה לה.

אני יודעת שזה קשה, את חייבת לעשות צעד זה למענך. תמני אתהיתרונות כל הזמן ולא את החסרונות שהיא תציע משפחה. נראה ונשמע כי את הרבה יותר חמה ולבבית ממנה.

הילדים - אני בטןחה שהם מפתחים איתל יחס שונה אליך והפ מרגישים ויזכרו את זה לאורך הבגרות- מנסיון

תמשיכי להיות את

אל תוותרי על עצמל- וברגע שתעשי זאת- לא תהיהי עצבנית ויהיה לך שקט ושלווה פנימית גם לילדים יותר , ומכובן שתוכלי להכיר אהבה חדשה שמגיעה לך

עדיף אמת על העמדת פנים-
כך תשדרי לילדייך בבוא העת
ולעצמך חיים מבטיחים ונקיים יותר

כשלך יהיה טוב יותר הילדים יחושו זאת