היי חברים...
ימים קשים מאוד עוברים עליי, לא שכחתי אותכם, אבל הנסיבות לא נותנות לי להיות עמכם. אבי שוכב בבית החולים מזה כשבוע, עבר ניתוח קשה מאוד ברגל ובנוסף להכל גילו לו בעיות בלב וכנראה שהוא יצטרך לעבור צנטור בלב, הראש שלי כבר הפסיק לעבוד. יום שלישי 9/9 אני בבית החולים יושבת כבר כמה שעות לצד אבי, חברתי מתקשרת אליי ומציעה לי קצת "לנקות" את הראש ולבוא לשתות קפה, בקפה הקבוע שלנו, בבית הקפה שאני יושבת בו ב- 8 בבוקר ובערב. אחרי מסע שכנועים לא קטן החלטתי להכנע ולהצטרף אליהם. ב- 21:00 בערב הגעתי לקפה, עושה סיבוב של "שלום" עם כל הנוכחים, מנהלת שיחה קצרה עם המאבטח (שכבר הפכנו להיות חברם עקב הנוכחות הקבועה שלי בקפה), חולפים שעתיים, אנחנו לקראת סיבוב קפה נוסף, ואז חברתי מנהלת ויכוח עם החבר שלה, היא מחליטה לקום וללכת ולגרור אותי איתה, אני קצת בדילמה, נעים לי לשבת בחוץ ולשכוח קצת מכל הבעיות. אני מחליטה לקום וללכת ומפצירה בשאר החברים להשאר, הם מחליטים לעזוב איתנו. אני בדרך לחניה סמוך לבית הקפה, אנחנו קצת מתעכבים בחניה, לבסוף אני מחליטה להתניע אני מתחילה לנסוע ופתאום נשמע בום אחד גדול, פיגוע, פיגוע בבית הקפה הלל, בקפה שלי, בקפה שרק מלפני דקות ספורות ישבתי שם. הרגליים משתתקות, הדמעות זולגות, ואני כולי מפוחדת, יכולתי להיות שם, יכולתי להירג, במקום שישבתי נהרגו כולם, נהרגו כ האנשים אשר לחצנו ידיים ושאלתי לשלומם, נהרג המאבטח שתמיד צחקתי איתו. אני פה איתכם ואני עדין שרויה בהלם, עדין מפוחדת כולי. תשמרו על עצמכם יקירים שלי. אוהבת
ימים קשים מאוד עוברים עליי, לא שכחתי אותכם, אבל הנסיבות לא נותנות לי להיות עמכם. אבי שוכב בבית החולים מזה כשבוע, עבר ניתוח קשה מאוד ברגל ובנוסף להכל גילו לו בעיות בלב וכנראה שהוא יצטרך לעבור צנטור בלב, הראש שלי כבר הפסיק לעבוד. יום שלישי 9/9 אני בבית החולים יושבת כבר כמה שעות לצד אבי, חברתי מתקשרת אליי ומציעה לי קצת "לנקות" את הראש ולבוא לשתות קפה, בקפה הקבוע שלנו, בבית הקפה שאני יושבת בו ב- 8 בבוקר ובערב. אחרי מסע שכנועים לא קטן החלטתי להכנע ולהצטרף אליהם. ב- 21:00 בערב הגעתי לקפה, עושה סיבוב של "שלום" עם כל הנוכחים, מנהלת שיחה קצרה עם המאבטח (שכבר הפכנו להיות חברם עקב הנוכחות הקבועה שלי בקפה), חולפים שעתיים, אנחנו לקראת סיבוב קפה נוסף, ואז חברתי מנהלת ויכוח עם החבר שלה, היא מחליטה לקום וללכת ולגרור אותי איתה, אני קצת בדילמה, נעים לי לשבת בחוץ ולשכוח קצת מכל הבעיות. אני מחליטה לקום וללכת ומפצירה בשאר החברים להשאר, הם מחליטים לעזוב איתנו. אני בדרך לחניה סמוך לבית הקפה, אנחנו קצת מתעכבים בחניה, לבסוף אני מחליטה להתניע אני מתחילה לנסוע ופתאום נשמע בום אחד גדול, פיגוע, פיגוע בבית הקפה הלל, בקפה שלי, בקפה שרק מלפני דקות ספורות ישבתי שם. הרגליים משתתקות, הדמעות זולגות, ואני כולי מפוחדת, יכולתי להיות שם, יכולתי להירג, במקום שישבתי נהרגו כולם, נהרגו כ האנשים אשר לחצנו ידיים ושאלתי לשלומם, נהרג המאבטח שתמיד צחקתי איתו. אני פה איתכם ואני עדין שרויה בהלם, עדין מפוחדת כולי. תשמרו על עצמכם יקירים שלי. אוהבת
