ליז דליה שולה
New member
היי, זאת שוב אני
היי בנות יקרות , תודה על התגובות שלכן מהפנייה הקודמת שלי רציתי לכתוב לכן אבל קצת היינו חולות בשפעת עם 40 מעלות ואיך שמרגישים את החסר הזה באמא כשחולים וגם כשהילדים חולים ואת שוכבת חסרת אונים חסר מי שיטפל בך ואת צריכה לטפל בילדה קודחת מחום טוב אז עכשיו מצאתי קצת כוחות לכתוב האמת מאז שניכנסתי לפורום , בכיתי המון ,המון, המון, לקרוא את כל הסיפורים המרגשים ולחשוב זה בדיוק מה שעובר עליי כאילו שגנבו לי את המילים מהפה אחרי שאמא שלי נפטרה בכיתי המון יותר נכון התחלתי לבכות לפני רק המהחשבה הזאת שאני הולכת לאבד אותה ואני לא יכולה לעשות שום דבר זה כמו שמישהו מנסה לעצור את הזמן ואי אפשר והשעון ממשיך לתקתק אז מן תחושת חוסר אונים ובמשך כל השנה הייתי מתעוררת ורואה אותה מול עיניי ומתחילה את היום עם דמעות עד שהיום נגמר ,מספיק שהייתי שומעת שיר שהיה מזכיר לי אותה וכבר הייתי פורצת בבכי , את כל ההריון פשוט עברתי עם דמעות עד שילדתי את בתי ביום השנה של אימי . אבל אחרי שעוברת שנה הפצע המדמם הופך לצלקת ואז גם אם את נורא רוצה לבכות את כבר לא יכלה כאילו נגמרו לך הדמעות כבר אין לך כח לבכות יכל להיות אולי כי התחלתי להימנע פשוט התחלתי להימנע מדברים שמזכירים לי אותה כמו לא עוברת ליד הבית שהיא הייתה מתגוררת ואם אני חייבת אז עושה עיקוף ןלא שומעת שירים של זמרים שהיא העריצה ולא מפעילה קלטות של אירועים כי אני יודעת ששבוע שלם אני לא אצליח להירגע מהבכי ולו מאזינה לרשת שהייתה אוהבת להאזין אלא עברתי לתדר אחר וכל מני כאלה אבל מה אני כל הזמן מדברת עלייה ואף פעם לא אמרתי אימי ז"ל אלא תמיד מדברת עלייה כעל משהיא קיימת כמו למתשל אמא שלי הייתה עושה כך או אמא שלי הייתה אומרת כך וכ"ו אני פשוט כל הזמן מדברת עליה ואני לא יודעת אם זה נורמלי לדבר כך על משהו שכבר לא בחיים לפעמים כשאני מאוד מתגעגעת והגעגועים הולכים וגוברים עד מחנק אז אימי מופיעה בחלום ואז כשאני מתעוררת אני מרגישה מן תחושת סיפוק כזו שכאילו חיבקתי אותה והרגשתי אותה כאילו היא הייתה לידי ואז הגעגועים נרגעים קצת עד שהם מתחזקים שוב בכל אופן הייתה תקופה ארוכה שהחזתי מעמד בלי לבכות והשבוע אחרי שקראתי את ההודעות בפורום הכל עולה בי מחדש ופשוט לא הפסקתי לבכות אוהבת אתכם
היי בנות יקרות , תודה על התגובות שלכן מהפנייה הקודמת שלי רציתי לכתוב לכן אבל קצת היינו חולות בשפעת עם 40 מעלות ואיך שמרגישים את החסר הזה באמא כשחולים וגם כשהילדים חולים ואת שוכבת חסרת אונים חסר מי שיטפל בך ואת צריכה לטפל בילדה קודחת מחום טוב אז עכשיו מצאתי קצת כוחות לכתוב האמת מאז שניכנסתי לפורום , בכיתי המון ,המון, המון, לקרוא את כל הסיפורים המרגשים ולחשוב זה בדיוק מה שעובר עליי כאילו שגנבו לי את המילים מהפה אחרי שאמא שלי נפטרה בכיתי המון יותר נכון התחלתי לבכות לפני רק המהחשבה הזאת שאני הולכת לאבד אותה ואני לא יכולה לעשות שום דבר זה כמו שמישהו מנסה לעצור את הזמן ואי אפשר והשעון ממשיך לתקתק אז מן תחושת חוסר אונים ובמשך כל השנה הייתי מתעוררת ורואה אותה מול עיניי ומתחילה את היום עם דמעות עד שהיום נגמר ,מספיק שהייתי שומעת שיר שהיה מזכיר לי אותה וכבר הייתי פורצת בבכי , את כל ההריון פשוט עברתי עם דמעות עד שילדתי את בתי ביום השנה של אימי . אבל אחרי שעוברת שנה הפצע המדמם הופך לצלקת ואז גם אם את נורא רוצה לבכות את כבר לא יכלה כאילו נגמרו לך הדמעות כבר אין לך כח לבכות יכל להיות אולי כי התחלתי להימנע פשוט התחלתי להימנע מדברים שמזכירים לי אותה כמו לא עוברת ליד הבית שהיא הייתה מתגוררת ואם אני חייבת אז עושה עיקוף ןלא שומעת שירים של זמרים שהיא העריצה ולא מפעילה קלטות של אירועים כי אני יודעת ששבוע שלם אני לא אצליח להירגע מהבכי ולו מאזינה לרשת שהייתה אוהבת להאזין אלא עברתי לתדר אחר וכל מני כאלה אבל מה אני כל הזמן מדברת עלייה ואף פעם לא אמרתי אימי ז"ל אלא תמיד מדברת עלייה כעל משהיא קיימת כמו למתשל אמא שלי הייתה עושה כך או אמא שלי הייתה אומרת כך וכ"ו אני פשוט כל הזמן מדברת עליה ואני לא יודעת אם זה נורמלי לדבר כך על משהו שכבר לא בחיים לפעמים כשאני מאוד מתגעגעת והגעגועים הולכים וגוברים עד מחנק אז אימי מופיעה בחלום ואז כשאני מתעוררת אני מרגישה מן תחושת סיפוק כזו שכאילו חיבקתי אותה והרגשתי אותה כאילו היא הייתה לידי ואז הגעגועים נרגעים קצת עד שהם מתחזקים שוב בכל אופן הייתה תקופה ארוכה שהחזתי מעמד בלי לבכות והשבוע אחרי שקראתי את ההודעות בפורום הכל עולה בי מחדש ופשוט לא הפסקתי לבכות אוהבת אתכם