היי ושבוע טוב לכן

[עמיתה פיתה]

היי ושבוע טוב לכן

היי בננות אני מאחלת לכולכן שבוע טוב המון בריאות ואושר אני קצת בדאון לאחרונה.. רציתי לדעת אם יש מישהיא במצב שלי..והמצב הוא כזה- יש לי חבר כבר שנה וקצת..אהבה ללא גבולות אהבה הכי טהורה שיש בעולם.. ריענון קצר-אמי ניפטרה שהייתי בת 10-לפני כ10 שנים ,ואני סובלת מחרדת נטישה לא קטנה.. החבר שלי הוא כל כך מקסים,הוא החבר הכי טוב שלי..הוא כמו משפחה שלי..הוא כל כך אוהב אותי ודואג לי,וגם אני אותו.. ובאמת שהוא יודע עם איזה תק' אני מתמודדת.. אבל אני מרגישה שאני רוצה אותו כל הזמן לעצמי(הוא בצבא..ויוצא חמשושים) ובאמת שמהרגע שהוא מגיע הוא ישר בא אליי..(לציין שהוא עושה את זה מרצון לא בגלל שאני אומרת לו..או מכריחה חס וחלילה).. הוא באמת משתדל כל רגע נתון להיות איתי..ובאמת שאנחנו המון יחד בסופי שבוע..כמעט ולא ניפרדים. אני לא יודעת אם זה בריא כל כך אבל אני מרגישה שאם הוא לא לידי או הולך לשחק כדורגל יום ששי שעתיים שלוש ממש בחרדות וכשהוא בא אני מחבקת אותו כל כך חזק ואני לא רוצה שהוא ילך ממני לעולם (כמובן שאני מעודדת אותו ללכת לשחק להיות קצת עם חברים אני משתדלת להפריד בין הרגש להיגיון..) הייתה תק' של 4 חודשים שהוא היהבבית(עבד בין היתר) כי הוא עתודאי וסיים את הלימודים שלו לפני 4 חודשים. תמו להם ה4 חודשים האלה שממש גרנו ביחד..,תמו להם ממש לפני שבוע כי הוא עכשיו מחזיר את החלק שלו לצבא..והתגייס. ואני? מרגישה כאילו חרב עליי עולמי. בוכה יום ולילה מה לעשות? אני מיואשת.. רע לי מרגישה אבודה

 

[סְקָאלִי]

תיראו את מי רואים פה!

היי עמיתה! טוב לראות אותך שוב. אינני במצבך, אך אני יכולה לבהחלט להבין אותך. הרבה פעמים אנחנו, שנוטות לסבול מחרדת נטישה, מתקשות להיפרד בכלל ובפרט ... תרענני עוד את זכרוננו עמיתה מה את עושה בחיים? איך את מעבירה את הימים? אולי אפשר לפעול בכיוון סדר היום שלך, כי את עמית הפית כנראה לא נוכל לשחרר מהצבא לאלתר ... מחכה לשמוע ממך.

 

[עמיתה פיתה]

היי סקאלי!!!

....אני עשיתי שירות לאומי בבית חולים במקום מגוריי.. והשתחררתי לפני כ3 חודשים.. כעת אני מחפשת עבודה...כנראה שכבר מצאתי אבל אני אתחיל אחרי החגים.. האמת שקראתי את הכתבה..קראתי על הקשר של בנות ללא אם-וילדיהן אך לא יכלתי להתעלם מהמצב שלי..שזה אומר הקשר שלי-ילדה ללא אם-לבין החבר שלי..הרבה דברים מהכתבה הזכירו לי אותי ואת ההתנהגות שלי מקווה שיגיעו ימים יפים יותר =] ותודה לך על התגובה ועל תשומת הלב,

 

[סְקָאלִי]

עמיתו'ש,

ראיתי שקבלת כבר לא מעט תגובות טובות ונבונות. ההשלכה של הצורך בקשר עם אם, על קשר זוגי, מוכרת וידועה ... יחד עם זאת, אנחנו תמיד צריכות להיזהר לא לקשר כל דבר שקורה ללנו בחיים עם העדרה של אימא. קחי בחשבון שאת עכשיו בתקופה של מעין 'ואקום'. סיימת שירות לאומי, עוד לא התחלת לעבוד, יש לך המון זמן פנוי, אז ... באופן טבעי את מתפקסת הרבה יותר על החבר ויש לך צורך יותר גדול בו. אני מסכימה עם YMZ, שכנראה שברגע שתתחילי לעבוד, התופעות תוקלנה, לפחות במידה מסויימת. ובינתיים, את מוזמנת לבוא לכאן, ולהעביר את הזמן איתנו... חיבוק חם לך, חמודה.

 

[ymz]

היי עמיתה

לדעתי מה שאת עוברת זה טבעי מאוד גם אם לא הכי נוח לך עם זה. כ"כ הכבוד לך שאת מצליחה להשתלט על הרגש ולפעול מתוך ההגיון. לדעתי, זה שאת מתחילה לעבוד בקרוב ימלא לך את הזמן וכך ליאט ליאט תתרגלי לרעיון שחבר שלך לא נמצא לידך כל הזמן שהיית רוצה. בנוסף אני מציעה לך למצוא עיסוקים בנוסף לעבודה שהם רק שלך,ללא החבר. ככה מתלאי את חלל הזמן שאת לא יכולה להיפגש עם החבר במשהו שיעסיק אותך ולא יאפשר להיכנס למחשבות עצובות. אני בטוחה שאחרי זמן קצת תתחילי לאהוב את הלבד שלך, תתחזקי ותחזרי להיות יותר עצמאית. ואת יודעת, קצת געגוע עוד לא הזיק לאף זוגיות, להפך.

 

[hartuvim]

שלום עמיתה- פיתה

יש לי דמעות בעיניים מההודעה שלך... אני קצת יותר מבוגרת ממך (26) ועם החבר שלי כבר 6 שנים. כך שחישוב מהיר מעלה שהיתי בערך בגילך כשפגשתי אותו. אני איבדתי את אמא שלי בגיל 16- סתם שתדעי. מה שכתבת מאוד מזכיר לי אותי ואותו לפני 6 שנים. שנינו הינו בצבא וכשהוא היה יוצא ובא הביתה זה היה כמעט כל העולם.פעם אחת כמעט תפסו אותי על זה שפשוט לקחתי את עצמי ונסעתי אליו למרות שהיה די אסור (מזל שחברות חיפו עלי...). וגם לי היו המון חרדות שמא משהו יקרה, בעיקר פחדתי שנפרד או שהוא לא ירצה אותי יותר. מה שעשינו היה לדבר על זה ולדבר על כל דבר שמציק. זה מאוד עוזר, ונשמע לי שהבחור שלך נהדר וככל שתדברו יותר על הדברים ותשימו הכל על השולחן (גם לי זה לא כ"כ קל כמו כשאני מציעה את זה לך...) כך הקשר שלכם יתחזק. עוד דבר שרציתי לספר בהקשר הזה הוא שפעמיים במהלך זוגיותנו החבר שלי נסע למחנה קיץ, כל פעם לשלושה חודשים. אני חשבתי שאני מתפרקת במקום, והרגשתי כך גם בפעם השניה, כשכבר ידעתי ששנינו נשרוד את זה. זאת כנראה אותה חרדת נטישה מטורפת שאוחזת בנו וקשה להשתלט עליה. אני רוצה לחזק אותך- אמרת שאת מעודדת אותו לצאת ועושה הפרדה בין רגש להגיון וגם אני עשיתי זאת למרות שהיה כרוך בזה סבל ואני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות (תוך שיח מתמיד בינינו- הוא ידע שאני מרגישה שהוא נוטש אותי ושנינו ידענו שזה לא ענין רציונלי). אני מאחלת לך המון הצלחה בקשר הזה ומאוד מאמינה בכך שהוא ימשיך ויצמיח את שניכם. ויש לי גם שאלה- האם הית פעם בטיפול? (שאלה קצת חודרנית, את לא חייבת לענות כמובן)אני שואלת כי אצלנו גם זה עלה בשלב מסויים וגם עזר מאוד.

 

[עמיתה פיתה]

הייי שמחתי לקבל תגובה

שלום..וואי את מתארת את מה שאני בדיוק חשה למזלי אנחנו כן מדברים על הכל והוא יודע שיש לי את הבעיה הזאת הואהבן אדם הכי מתחשב והכי חם בעולם! ובאמת שהוא כל כך אוהב אותי..כולם אומרים לי את זה ואומרים לי שהוא מטרף עליי ואני יודעת את זה גם מבלי שיגידו.. ועדיין יש לי את הפחדים האלה בראש שמא הוא יעזוב אותי..או לא יאהב אותי יותר(מה שתאורטי עלול לקרות).. ואני פוחדת שבסוף אני אהרוס את הקשר עם כל הפחדים האלו למרות שוב שהוא באמת מבין אותי ותומך בי והכל.. בנוגע לטיפול..אז כן,הייתי,בתק' של ביה"ס אבל הרגשתי שזה לא מיטיב עמי אני שוקלת ללכת בשנית.. אולי זה יעשה לי טוב איך את מרגישה כיום? יותר בטוחה?...ויתר עצמאית או שהתחושות הללו מלוות אותך עדיין? יום מקסים שיהיה לך

 

[hartuvim]

היי

נראה לי שתיארת מצויין את הפחד הזה שקוראים לו חרדה (ההבדל ביניהם אמור להיות שפחד הוא ממשהו מוגדר וחרדה לא): את אומרת שאתם מדברים ובכל זאת את מפחדת שהפחדים שלך יהרסו את הקשר. אני ממש מבינה את זה, למרות שקשה להסביר איך זה עובד בדיוק... כשאני הייתי בבי"ס נפגשתי בערך פעמיים עם היועצת וש-נ-א-ת-י את זה כל כך! לקח לי הרבה מאוד זמן לאזור אומץ וללכת לטיפול, אבל זאת היתה המתנה הכי גדולה ויפה שנתתי לעצמי. זה לא שהפחדים נעלמים, אבל היום אני יותר מודעת להם, מבינה את המקור שלהם ובהחלט מרגישה שאני יכולה להתמודד ומתמודדת הרבה יותר טוב. אני ממליצה על טיפול לכל מי שרק מוכן/ה לשמוע (באופן כללי בחיים), אבל מה שחשוב הוא שזאת תהיה החלטה שלך, שתבוא ממך ומתוך תחושת צורך שלך- ולא כי אמרו לך וכו'. לפעמים זה גם לוקח קצת זמן למצוא מישהו מתאים שיטפל, אבל בזה את יכולה להעזר בפורום או בעמותה. אשמח להכיר אותך עוד- מה עשית בשירות לאומי?אולי תספרי על המשפחה שלך או על כל מה שבא לך.

 

[עמיתה פיתה]

בשמחה!!

אהלן..אז שמי עמית..ולמי שזוכר את הסיפור שלי או לא אני אתמצת- שהייתי בת 6 הוריי ניפרדו אבי עבר לגור באילת ואנחנו גרנו באיזור המרכז..הייתה לו חברה..ואמא שלי מאד אהבה את אבא שלי ..היא החלה לחלות בהיותי בת 6-7 בערך..במחלה נדירה בשם FMF הרופאים אמרו שזה בא לה ממצב פסיכוסומטי.החברה הארורה של אבא שלי(שאגב הם כבר לא יחד ממזמן) הייתה מתקשרת לאמי היקרה ואומרת לה דברים מטורפים(כמו-שהיא תיקח לה את הילדים ותשגע אותה ותכניס אותה לבית משוגעים).. המצב שלה הידרדר..יום בבי"ח יום בבית..היא רזתה המון..המחלה הזאת פגעה לה בכליות בכבד והייתה עושה לה נפיחויות ברגיים ככה שהיא לא יכלה בקושי ללכת..כשהיא ניפטרה אני חושבת שהיא שקלה איזה 30 ומשהו קילו.. כשהייתי בת 10 היא ניפטרה.המחלה גמרה אותה. עברנו לגור אצל אבי באילת(עד היום אנחנו כאן אני התאהבתי בעיר הזאת) אנחנו ללא משםפחה כאן בכלל..דיי מנותקים. עברה עליי ילדות מאד קשה הייי מאד חסרת ביטחון..הרגשתי בודדה..היה לי קשה ליצור חברויות(למרות שבתור ילדה קטנה הייתי מאד חברותית) בכל מיקרה..התגייסתי לצבא..הייתי 6 חודשים..היה לי הכי רע שבעולם..פתאם עיקלתי את המוות של אמא..(אחרי כל כך הרבה זמן).. ויצאתי מהצבא.החלטתי שאניר וצה בכל זאת לתרום אתהחלק שלי..ועשיתי שירות לאומי בבי"ח פה בעיר.עבדתי במחלקת רשומות ומידע רפואי..למדתי המון משם אנשים טובים בעיקר יש שם..צפיתי בכמה ניתוחים..היה מאד מאד מעניין

הכרתי את החבר לפני שנה וחודש ..הוא אהב אותי מההתחלה.. אני לא רציתי ..ובסוף התאהבתי בו הוא ילד מקסים.נשמה טהורה.מבין אותי לא שופט אותי..מנסה תמיד לעודד אותי..להיות איתי כמה שהוא יכול,לפנק אותי.באמת שאני מעריכה אותו כל כך..הוא הכל בשבילי.באמת שהכל. אפילו על חתונה דיברנו..(למרות שיש עוד "קצת" זמן..) זהון פחות או יותר סיפור חיי.. אהה ולציין רק שיש לי שני אחים גדולים-אח בן 26 שגר במרכז ואחות בת 25 שגרה בבית,ואבא שחי לבד מאז(אותה חברה ארורה).. תודה על ההתעניינות.. כיף לדבר עם אנשים שמבינים אותך..ויודעים על מה אני מדברת.. תודה על ההתעניינות.. אשמח לשמוע פרטים עליך שיהיה לילה מקסים לכולם=]]

 

[hartuvim]

עמיתוש

וואו, זה סיפור מאוד עצוב וגם מאוד מרגש ואני מרגישה שיש לך המון כוחות אם הצלחת לצאת מסיפור חיים שכזה ולבחור לחיות במקום שאת אוהבת, שתהיה לך אהבה כזו יפה, שתדעי להגיד מה רע לך ומה טוב לך... אלו דברים מאוד משמעותיים לטעמי. אני בטוחה שאם זה המקום שבו את נמצאת עכשיו, את רק תמשיכי לגדול ולהתחזק. איך הקשר עם אבא והאחים שלך היום? גם לי יש שני אחים- אח בן 23 ואחות בת 27. אנחנו מאוד קרובים בגילאים (דומה לכם) וגם קרובים בנפש, למרות שהרבה שנים לא העזנו "לפתוח את הפצעים" ולדבר על הכאב. נראה לי שנוצר אצלנו מין מצב שאנחנו ב"קואליצה" ואבא נשאר קצת מאחור. אני חושבת שזה קרה בגלל שדרך ההתמודדות שלו (להסתגר, להכיר כלמיני נשים ולא לדבר איתנו על כלום)לא כל כך התאימה לצרכים שלנו. וכאשר גדלנו והתחלנו לעמוד על דעתנו ולטפל בעצמנו, היה יותר קל לעשות את זה בלעדיו. אני חושבת שעכשיו אנחנו בשלב של חיבור קצת יותר טוב גם איתו, וגם יש לו חברה קבועה די הרבה זמןוזה בסה"כ טוב, גם אם לפעמים קצת קשה. מאוד נעים להחליף איתך סיפורים ודעות, ואשמח להמשיך בכך.

 

[איחוד האחת]

היי לך עמיתה

חרדת נטישה היא משהו כל כך מוכר למי שחווה אובדן של היקרים לו והקרובים... והדרך לטפל בכך היא לעבד ולפתור את האובדן, כדי שלא לנהוג בדרך כפייתית במערכות יחסים אחרות, כמו למשל במערכת קרובה עם בן זוג. עלייך לטפל בחלק הזה אצלך, כך שתוכלי לשחרר את הכאב, ללמוד להרפות, ולא לתת לפחדים לנהל את מערכות היחסים שלך. גם בין בני זוג יש לתת מרחב לאחר וחבל שתהרסי לעצמך את השקט הנפשי שלך, ע"י חרדות ופחדים ושתגרמי לעצמך כאב וקושי ללא כל סיבה כשניתן לטפל בדברים ולשנותם. הביני שגם לעומד מולך נוצר קושי ולא תמיד הוא יודע איך להתמודד עם הדברים, וחבל... בטוחה שהחבר אוהב מאוד, ומצבך לא קל לו. עזרי לעצמך ולו ע"י ניסיון לשנות, זה שווה את המאמץ... ובינתיים

גדול.

 

[עמיתה פיתה]

הייי איחוד האחת

את צודקת במאה אחוז. אבל אפשר לפתור אובדן?..אפשר להתבגר? אני מאמינה שאפשר להתמודד..או לנסות להתמודד אבל לא להתגבר.. אני לא יודעת איך עשים את זה. האמת שאני במבוי סתום.אני יודעת שאני מזיקה(אולי לא לטווח הקרוב אבל לטווח הרחוקקק)לקשר שלי עם החבר..שיכול מאד להצליח.. את צודקת צריך מרחב(ולאב דווקא מרחב שהוא בצבא-וזה מחובה אלא מרחב גם כאן כששנינו יחד.לפעמים אני מרגישה רע עם עצמי שהוא ככה התרחק מהחברים(למרות שכל זוג מתחיל בהתחלה קצת מתרחק מהסביבה..זה דיי טבעי)אבל אנחנו כבר שנה יחד..ולא יודעת אני מרגישה אשמה כזה..למרות שטוב לו והוא מאושר שהוא איתי.. מה עושים עם החרדות?ללכת לטיפול? אני אובדת עצות..עצובה...קצת מיואשת

 

[hartuvim]

היי

אני מאוד מסכימה עם "איחוד" ואני חושבת שנכון שקשה להתגבר ואפשר לקרוא למעשה שאנו מדברות בו להתמודד, אבל אני מאוד מאמינה באפשרות להתמודד. אני הרגשתי שהאובדן והכאב ניתלים עלי כמו אבן- ריחיים, ממש מעכבים אותי. למשל- בכל פעם שהיתי לבד בבית היתי מדוכאת ועצובה. פשוט לא יכולתי להיות עם עצמי בשקט בלי שהכאב יציף אותי. והבנתי שאין לי לאן לברוח מעצמי ואני חייבת לטפל בעצמי. כמו שכבר אמרתי- לי מאוד עזר ללכת לטיפול, אבל לכל אחת מתאים משהו אחר. יש כאלה שמוצאות שקט דרך יוגה או ספורט, אבל חשוב לוודא שזו לא עוד דרך לברוח, אלא דרך להתמודד עם הרבה תמיכה. אל תתיאשי, יש לך המון כוחות ודברים בהחלט יכולים להשתנות. ואני שולחת לך נשיקות לסיום.

 

[איחוד האחת]

עמיתה יקרה ../images/Emo24.gif

בראש ובראשונה שכחי מהייאוש והחליטי שאת רוצה לעשות משהו עם הענין. בהמשך, נסי לברר איזה סוג של טיפול מתאים לך והתחילי בו, עשי זאת למען עצמך. ו...כן מאמינה שאפשר להתגבר, הכוונה לראות את הדברים בצורה הסתכלות אחרת ובמבט שונה. התמודדות עם אובדן הוא עבודה קשה ומדובר בתהליך הדורש הרבה רצון, לקיחת אחריות, וזמן. אבל אפשר לבחור לראות את הדברים בצורה אחרת ולהחזיר את השליטה אל החיים. את האובדן לא ניתן לשנות אבל לומדים לחיות איתו ממקום אחר, לומדים לקבל אותו כחלק מהחיים שלא שולט בם, אלא נמצא שם. האובדן הוא עובדה וכך גם יש להתייחס גם אל המשך החיים, וללמוד לחיות בשלמות ולא מתוך הישרדות בלבד. האובדן ילווה אותך, אבל ישנה צורה ופנים, יתמתן ויקבל זוויות שונות בכל תקופת זמן, ולכן כדאי לטפל בדברים כדי להקל על חייך ועל הסובבים אותך. והכי חשוב, אל תתיאשי את תמצאי פתרון אם תרצי בכך...

 

[LivingStrong]

היי עמיתה!

את מתארת בדיוק את התחושות שלי עם בעלי, זה מדהים! תמיד הייתה לי חרדת נטישה, ומאז שאמא נרצחה זה רק התגבר. כל פעם שלא הייתי שומעת ממנו או שלא ידעתי איפה הוא הייתי נלחצת - אולי קרה משהו? כל פעם שהיינו רבים הייתי מתכנסת בעצמי ומפחדת להעלות דברים שהפריעו לי כי פחדתי שהוא יעזוב. ואפילו אחרי שהתחתנו, המשכתי לפחד. ואז, הזדמן לו לצאת לסטאז' מטעם בית הספר שלו לחצי שנה. זה נורא הפחיד אותי כי לא רציתי להיות בלעדיו כל כל הרבה זמן, ופחדתי שמשהו יקרה לו ואני אאבד אותו, אבל גם לא רציתי למנוע ממנו להגשים את עצמו. אבל, במהלך התקופה (שנגמרה תודה לאל לפני חודש!) גיליתי שהמרחק רק חיזק את הקשר שלנו ויותר חשוב, גיליתי שאני מסוגלת 'לשחרר' אותו שיוכל להגשים את מה שהוא רוצה. ניצלתי את התקופה לגלות מחדש שאני כן מסוגלת לדאוג לעצמי, ושלמרות שכמובן עדיף שהוא בסביבה, אני יכולה להתמודד לבד אם צריך. החוויה הזו חיזקה אותי בכל הרמות ולימדה אותי בעיקר שזה לא משנה כמה אני דואגת, אני לא יכולה לשנות את מסלול החיים, ומה שיקרה יקרה. מה שאני כן יכולה להשפיע עליו זה איך אני מתמודדת עם זה. אני ממליצה לך לנצל את המרחק והזמן בלעדיו לגלות את עצמך ואת החוזק שטמון בך ולהראות לעצמך, וגם לו, שאת אמנם רוצה אותו, אבל לא צריכה אותו. זה גם יקל על מערכת היחסים בינכם כי הוא לא יפחד לפגוע בך ברמה הזו(שמסתבר מבעלי היה מה שמנע ממנו לעיתים להשמיע טענות). אני רק מקווה שתגלי בתוכך את הכוח וההגיון (שנראה שכבר יש לך) ותקחי מהחוויה את מה שאת יכולה, במקום להתבאס על מה שהיא גוזלת ממך. בהצלחה!!

 

[עמיתה פיתה]

הודעות מחזקות

כולכן כותבות כל כך מרגש..מהלב זה מחזק.

קודם כל LIVINGSTRONG , אני מסכימה עם מה שאת אומרת שאי אפשר לשנות את מסלול החיים.. ועל אחת כמה וכמה למנוע את הרצונות או השאיפות של בן הזוג שלנו. אולי זה באמת זמן טוב לגלות את עצמי עכשיו ולהתמודד עם הפחדים,עכשיו דווקא שהוא רחוק.. אני חושבת שבראש ובראשונה אני אלך שוב לטיפול אצל פסיכולוג.לפחות אנסה להפסיד אין לי מה,להיפך. אני בקרוב אתחיל לעבוד ככה שאני פחות אשקע ב"מראה שחורה".. אני יודעת שיש בי כוחות,עברתי הרבה ויחסית תמיד לקחתי הכל לכיוונים טובים,אם זה בביה"ס-תמיד הייתי מצטיינת,או בשירות הלאומי אני חושבת שאני יכולה לתת מעצמי הרבה יותר ממה שאני נותנת כרגע ז"א אני יכולה להוציא מעצמי הרבה יותר .. סתם בתק' האחרונה שקעתי טיפה בעצמי. רוצה להיות מאושרת,זה הכל.לא רוצה שום דבר אחר.רק להיות בריאה ומאושרת.. אני מודה לאלהים על כל מה שיש לי מסביב.אם זה חברים טובים שיעשו הכל בשבילי,או החבר שכל כך,אבל כל כך אוהב אותי. או המשפחה,שאמנם כל אחד"התפזר" לו לכיוון שלו אבל עדיין כל אחד מהם הוא בן אדם טוב עם לב זהב. אני משתדלת לזכור את זה בתק' קשות שאני עוברת(לא תמיד זה עובד

) אגב לפעמים בא לי כבר להתחתן ולהקים משפחה משל עצמי גם למישהיא מכן זה עבר בראש בגיל יותר צעיר..?(אני בת 20) לא יודעת..סתם אני חושבת שאם היה מתאפשר בתק' הזאאת של החים הייתי כבר מתמסדת..כנראה שזה גם בגלל מה שעבר עליי בעשור האחרון. בכל מיקרה,נחמד לדעת שיש אנשים ש 'יודעים על מה אני מדברת', זה עוזר . באמת שזה עוזר. יום מקסים לכולכן באמת שאני אוהב את המקום הזה

ואתכן

 

[LivingStrong]

that's the spirit!

לפעמים צריך לקבל החלטה מודעת להתמודד עם משהו, ואז זה הופך את זה להרבה יותר קל! ואם יהיו רגעים קשים או עצובים בדרך, דעי שהפורום תמיד כאן עם אוזן קשבת. למרות שגם אני חדשה פה, כבר מצאתי פה לא מעט תמיכה ועידוד כשהייתי צריכה. ואל תדאגי, הכל יבוא בזמן שלו - גם החתונה והמשפחה. לפעמים אני מרגישה בעצמי שאני רצה לאנשהו, כאילו אני מפחדת לפספס משהו בחיים. אולי בגלל התחושה שאמא פספסה כל כך הרבה ושהיה לה עוד כל כך הרבה לעשות ולראות. אבל אם רצים מהר מדי, לא מספיקים לראות את הדרך, ואז מפספסים הרבה יותר! אז קחי נשימה, ותתרכזי בלעשות את מה שחשוב עכשיו, בין אם זה העבודה החדשה, בין אם זה הטיפול בעצמך והחיזוק של עצמך ותגלי שהכל יעבור נורא מהר ולפני שתשימי לב כבר תמצאי את עצמך בשלב הבא! בהצלחה!!