היי בנות

[הוקוס פוקוס1]

היי בנות

יש לי דילמה קטנה-גדולה.. כפי שאתן בוודאי יודעות,אני עדיין בשנת האבל (כמעט 7 חודשים) לא יוצאת ולא מבלה בכלל. ככה רוצה. יצא ככה שבזמן הקרוב מתקיימות כמה חתונות של אנשים חשובים בחיי כמו בת דודה (מהצד של אמא!!!!! והחתונה נקבעה אחרי שזה קרה

) ושתי חברות טובות. לא מרגישה שבא לי לצאת לחגיגות ומצד שני,חתונה יש רק פעם אחת. חשבתי ללכת לחופה ואז הבייתה,אבל אז אני ארגיש כל החיים שפיספסתי את היום הכי חשוב בחייהן. חשבתי על האפשרות של להישאר אחרי החופה,אבל בלי ריקודים. העיקר להיות. לא יודעת.. מישהי הייתה במצב הזה?

 

[סְקָאלִי]

מחשבה ... ../images/Emo40.gif

את שנת האבל שלי העברתי בצבא, כך שלא יצא לי למיטב זכרוני להוזמן לאירועים כאלה [זה בסדר לפי האקדמיה ללשון להגיד להוזמן

], אבל בקשר להתלבטותך - לדעתי נתת את הפתרון בשורה האחרונה בהודעתך. נראה לי שאת רוצה ללכת. שזה חשוב לך. אבל יש לך נקיפות מצפון. אני מניחה שזה לא יעזור שנאמר לך שאמא הייתה רוצה שתהני ושתשמרי על קשרים עם המשפחה ... וגם אם אגיד שהאבל הוא בלב פנימה, ולאו דווקא במנהג כזה או אחר. אני חושבת שזה לא יעזור כי אולי ימשיכו להיות לך אישית נקיפות מצפון. אבל אם תלכי, ובאמת תשימי לך את הגבולות והסייגים שלך, תוכלי גם להשתתף, וגם להרגיש שאת שומרת על המסגרת שנחוצה לך. ועוד מילה קטנה - כשאת הולכת - זיכרי - לא להתבאס. בטוח שיש אנשים שיבואו ויסתכלו לך במבטים העצובים האלה וינודו בראשם, את יודעת. אז תתכונני בהתאם, כדי שזה לא יקלקל לך את המצברוח. את יכולה אולי להכין תשובה לשליפה כמו "בואו לא נדבר על זה היום" או מה שנוח לך. ואם יבוא לך, ספרי אח"כ איך היה.

 

[סְקָאלִי]

לך = עליך ...

[כולנו דיסלקטיות היום?...

]

 

[shtuty]

מקרה שהיה כך היה... (ואפילו שניים)

כשהייתי בכיתה ח', 5 שנים לאזכרה של אמא היתה בת מצווה לחברה מהכיתה. לא רציתי ללכת, הרגשתי שזה לא נכון איך אני יכולה לשמוח כשאמא מתה.... בסוף הלכתי והיה בסדר. מותר לשמוח... ועוד מקרה. שנה שעברה עשינו את האזכרה ביום של נר ראשון בחנוכה (אמא נפטרה בחנוכה). האזכרה היתה של 10 שנים ואחריה כולם עלו אלינו הביתה, ראינו סרט שאבא ערך בשלושים של אמא, שקופיות והעלנו זכרונות (הפקה די רצינית...) ובאותו היום בערב יצאתי לטיול חנוכה (הייתי קומונרית וליותי את הטיול). מעבר חד ולא פשוט אבל אני שמחה שעשיתי אותו, למרות הקושי, ואני יודעת שאם לא הייתי יוצאת לטיול אולי לא הייתי סולחת לעצמי על זה.... אני מציעה שתחשבי אם זה מאוד חשוב לך, כי אם כן, למרות הקושי, כדאי ללכת לחתונות.

 

[איחוד האחת]

היי לך

נראה לי שהתשובה טמונה רק במילה אחת...הרגשתך. אם את מחליטה ללכת, עשי זאת מתוך הרגשה שלמה ומתוך רצון אמיתי, שאני מבינה שיש בך. לדעתי, אבל אינו פונקציה של "לשבת בבית" ולהיות אומלל... הכאב בליבך, והשתתפות בחתונה לא תשנה אותו לא תוסיף ולא תגרע ממנו, אלא רק תכניס אותך למעגל האנשים שסביבך...ואת אכן צודקת שזה יום חשוב בחייהן והרי את חלק מעולמן... את הגבולות עשי לעצמך וכל שתחליט לעשות עשי בשלמות ומעומק ליבך. בטוחה שאמת היתה תומכת בהרגשתך זו...

 

[איחוד האחת]

סליחה... אמת = אמך

 

[לימון מוסיפה המון]

וכמובן קודם סיפור קטן..

כבר ספרתי פה, שבשנה לאחר שאמא שלי נפטרה, לא הייתי בארץ. הפעם הראשונה שיצאתי לבלות, היתה בנשף פתיחת השנה הסטודנטיאלית. מזל שמסיבות נערכות בחושך. אף אחד לא הבין למה אני לא רוקדת. ישבתי לי ובכיתי בלי סוף. בסוף הערב כשחזרנו הביתה, אחת מהבנות אמרה לי שהפנים שלי אדומים, מזל שיכולתי להאשים את הקור שסרר שם. הפעם הראשונה של אחרי, היא הכי קשה. היא מבלבלת. לפחות אותי. בהמשך כבר הצלחתי להשתחרר ואפילו להנות . אמא תמיד היתה שם בתוך הראש. אם מדובר בראייה דתית של שנת אבל. אין לי בכלל מה לומר לך. אני מכבדת. אבל אם מדובר בתחושת בטן, דווקא שם הייתי קצת נלחמת בעצמי ומביאה את עצמי למקומות השמחים האלה, כדיי לחזור לחיים. לחזור להנות מהם. העצב לא יעלם. האובדן של אמא לא יספג בשמחה שמסביב. היא לא תשכח. מבטיחה לך. רק שאת תתחילי את תהליך החזרה לחיים. איך סקאלי כתבה פה ביום זכרון " החיטה צומחת שוב..". תראי ממרומי 4 שנות ותק, אני יכולה לומר לך שגם בסוף שנת האבל, האבל לא נגמר. רק הציפייה החברתית של יאלה תחזרי לעצמך. הכי בא לי לומר לך תעשי מה שמרגיש לך,אבל מצד שני, לפעמים מה שמרגיש לנו, הוא לא הדבר הטוב לנו. אז תנסי למצוא את השביל בין השניים..

 

[Cat79]

והסיפור שלי...

אני ובעלי הזוג הראשון בחבורה שהתחתן, מיד אחרינו החבר הכי טוב שלי הציע נישואין לחברתו ואותו דבר החבר הכי טוב של בעלי. אני התחתנתי לקראת סוף שנת האבל של אבא שלי על אמא שלו ואבא שלי לא רקד בחתונה שלי. 4 חודשים אחרי שנישאתי אמא שלי נפטרה, החינה והחתונה של החבר הכי טוב שלי יצאה שבוע אחרי ה"שבעה" של אמא שלי. אני לא אשכח שבדיוק שבוע לפני שאמא שלי נפטרה הייתי אצלו לקחת הזמנה והבטחתי לו שאני ארקוד ואשתולל בחינה שלו (למרות שאני שונאת מוזיקה מזרחית ולמרות שאמא שלי על ערש דווי). אחת השיחות האחרונות שלי עם אמא שלי היו שסיפרתי לך ששמוליק מתחתן ישר אחרינו והיא חייכה. הייתי בחינה והייתי בחתונה ורקדתי כמו כולם, בכיתי קצת מדי פעם כי לא יכולתי להתאפק, אבל התנהגתי כאחד האדם. כל הזמן הסתובבה בי המחשבה שאם אני לא ארקוד בחתונה שלו אני אתחרט על זה כל החיים שלי. כך גם 4 חודשים אחרי בחינה ובחתונה של החבר הכי טוב של בעלי. אני חילונית גמורה, ככה חונכנו, אני זוכרת שגם אמא שלי לא שמרה על שנת אבל כשההורים שלה נפטרו. הכל עניין של הרגשה, האבל לא יחזיר את אמא שלי ולא יחזיר חתונות וארועים אחרים חד - פעמיים. את חושבת שאמא שלך הייתה נעלבת אם היא הייתה יודעת שאת שם?

 

[אמא של שחף]

כן הייתי במצבך ואני נהגתי כך

הלכתי כדי לשמח את הזוג הם לא אשמים שאני באבל ותמיד האמנתי בליבי שאמי הייתה רוצה שאשמח אותם כי אמי אהבה לעזור ולשמח כל לבב אנוש. בכל מקום הזכירו שהיא חסרה אבל מה לעשות החיים חייבים להימשך עם כל הקושי של האבל, ומי כמוני יודעת. לאבד את אמי ואחכ ללדת לא מאחלת לאף אחד משונאי אז תחשבי על זה ......

 

[מיקימק]

הוקוס חמודה

אני כל כך מבינה אותך, גם אצלי בשנת האבל הראשונה היו חתונות חשובות והלכתי אליהן וזה היה קשה. כמעט ולא רקדתי- זה היה קשה מדי. וכל הטקס היה לי קשה- חשבתי שחבל שאמא שלי לא תזכה להיות בחתונה של אחיי. עכשיו, כמעט שנתיים לאחר שהיא נפטרה, אני מסתכלת אחורה ואומרת לעצמי שלא הייתי חייבת ללכת (אפילו שהיה מדובר בחתונות של חברות קרובות), שהן בטח היו מבינות וממני היתה נחסכת עוגמת הנפש. אני חילונית גמורה אבל חושבת שיש משהו נורא נכון במנהגי האבלות שלנו. אני הראשונה שחושבת שצריך לחזור לחיים, אבל חשוב לעשות מה שמרגישים, מה שמקל עלינו, כי גם ככה מאוד קשה. בני נולד ממש לאחר שאמא נפטרה וגם התלבטתי אם לעשות ארוע, בסוף עשינו משהו מאוד סולידי, אבל שוב אני לא בטוחה שצדקתי. בקיצור- לעשות מה שמרגיש לך הכי נכון. אני לא חושבת שצריך לחשבן לאחרים, אם הם קרובים לך הם יבינו את הרגשתך. ואם את מרגישה שמתאים לך ללכת וזה לא יקשה עליך, אז לכי. אני במקרים כאלו תמיד חושבת מה אמא שלי הייתה אומרת לי לעשות. מקווה שהתשובה לא בלבלה אותך....