על לימודיי בקונג-פו:
17 שנים של לימודי קונג-פו... מתוכם כשליש עסקו באמנות הלחימה הפיסית (מה? רק שליש?! כן...). אבל שני השלישים האחרים, בחלקם, תמכו באמנות הלחימה הפיסית שלי באופן כזה, שאילולא הם, היכולת שלי וההבנה שלי באמנות הלחימה הפיסית היתה היום הרבה יותר קטנה! אני לא אוהב להשתמש במלה "מאסטר" כאשר אני מדבר על עצמי. זה נשמע לי גדול נורא. אני? מאסטר?! הלו!!!! אני מניח שזה בגלל הקונוטציות שלי מהמלה, בשילוב עם דימוי עצמי נמוך או לא יודע מה (יש לי דימוי עצמי נמוך? לא יודע, אולי...). פעם הייתי מכנה עצמי בפשטות "מורה", אך מישהי אמרה לי בשלב כלשהו שהמלה "מדריך" מאיימת פחות, סחבקית יותר. היא אמרה שהמלה "מורה" יוצרת דיסטנס וריחוק, בעוד שהמלה "מדריך" מתקשרת אסוציאטיבית ל"מדריך מהצופים" או משהו כזה. זה נראה היה לי נכון משהו - ובהחלט תואם את גישתי הסחבקית וה"אנושית", שמדגישה את החולשות שלי ואת האנושיות שלי. זו לא דרך הוראה עדיפה, זו דרך ההוראה שלי - להציג עצמי כבנאדם בלתי-מושלם עם חולשות (כפי שאני באמת!), כלוחם בלתי מושלם, כמדריך בלתי מושלם וכולי. כי זה מה שאני באמת! אני מדריך בכיר, בעל סמכות להסמיך מדריכים בכירים עד לדרגה של עצמי. יש מדריכים חסרי יכולת להכשיר מדריכים, יש היכולים ללמד הדרכה ולהכשיר מדריכים אך לא להסמיכם, יש הרשאים להסמיך מדריכים, יש הרשאים להסמיך מדריכים בכירים, יש הרשאים להסמיך מדריכים בכירים עד לדרגה אחת מתחתיהם ויש הרשאים להסמיך מדריכים בכירים עד לדרגה שהם עצמם נמצאים בה. בלגן, לא? לא חשוב, זה סתם שטויות. אנחנו לא מתעסקים בזה יותר מדי, זה רק בשביל שנוכל לאפשר לחשיבה שלנו להתמצא במה שאנחנו עושים. שלך באהבה, בן