סיפור קצר.
תודה לכל המברכים/ות.אני לא יודע אם נהוג פה לספר סיפורים ארוכים, אז מי שלא מעוניין לקרוא שיידלג על הפוסט הבא... השנה היתה 99. אולי 98. מנחה הערב - טל ברמן. הכנסייה עולים ומתחילים עם למיה יש אקדח. מהופנט וקפוא הבטתי לעבר הקהל, אל הבמה והאזנתי לצלילים המשובחים. בין כל להקות ה90' שהיו שם, הג'ירפות (בתקופת האלבום הראשון), איפה הילד, היהודים, שייגעצ, אביב גפן, סחרוף, דנה ברגר ועוד רבים וטובים בלטו הכנסיה, מבין כלל ההרכבים שעלו וירדו באותו הערב. עוד אז, בהיותי זאטוט בין זאטוטים, היה אפשר להבחין בברור בצליל שונה, אחר, מזרחי קצת אם תרצו, בין הפעמים הראשונות ששמעתי גיטרות, דיסטורשן בשילוב עם נגינה לא מערבית לכאורה. מסוממטורפת. הקהל באקסטזה. ואת מתפשטת. ועוד ועוד. אלו היו ימים. זאת היתה תקופה. להביא לדשא באמפי את השמיכת פיקה מהמדף העליון בארון ולהתענג על הצלילים. והיום? היום, פוסט-אוטוביוגרפיה... חלף הפיקה מן העולם יותר בכיוון של שמיכת פליס (מי שגדל בעיר ולא הבין את החלק האחרון מוזמן לפנות לקיבוצניק מזדמן ולברר את העניין). כנסיית השכל כבר אז בגיל 15 עשו לי את זה. עד היום. כעת רק ניתן לשמוח על ההתעוררות המדהימה של הלהקה הזאת ולחכות בכליון עיניים לאלבום החדש. ביצועים מדהימים, להקה מעולה ומנגינה נפלאה. יום טוב לכולם.
