היי, אני חדשה כאן 
היי כולם (או שעלי לומר ״כולן״ חח) כבר הרבה זמן שאני קוראת בפורום הזה ופשוט כבר לא יכולתי להתאפק מלכתוב גם את הסיפור שלי...
אז בקצרה: אני בת 18, (מסתבר ש)עם הפרעת אכילה כבר שנה וחצי בערך ובחצי שנה האחרונה, מתחילת השירות הלאומי, הידרדרתי לאנורקסיה :/
הייתי בדירת שירות עם עוד כמה בנות עם הפרעות אכילה וממש חגגנו את דרכנו למעמקי הבור האפל הזה...
יצרתי קשר עם העובדת הסוציאלית, שהפנתה אותי לתל השומר, ואני שם במעקב כבר כמה חודשים. המעקב לא ממש עזר, כי המצב בדירה היה ממש קטאסטרופלי ובקושי אכלנו שם משו... והפרעות אכילה זה דבר מידבק להחריד וזה נוראי לחיות עם עוד כמה מופרעות בדירה ללא השגחה.
אז שרדתי שם ארבעה וחצי חודשים ולפני חודש וקצת החלטתי שנמאס לי לרצוח את עצמי, ופשוט עזבתי שם את הכל; את התקן המדהים שהיה לי, את החברות הטובות ואת החלום שכלכך חיכיתי לו לעשות שירות לאומי מחוץ לבית- וחזרתי הביתה.
אבל גם בבית המצב לא הכי השתפר... כלומר, עכשיו הרבה יותר קל לי כי אני בבית עם המשפחה, אבל האנורקסיה עדיין חוגגת.
מצאתי תקן חדש קרוב לבית, אבל אני לא ממש אוהבת אותו, קשה לי שם. פיזית ונפשית (עבודה עם ילדים מיוחדים.) ובגלל הפרעות האכילה אני תמיד עייפה, ולא מסוגלת בקושי לעבוד עם הילדים. (וגם אין לי בכלל סבלנות לילדים, בטח שלא לילדים מיוחדים...) הם צריכים המון אנרגיות ואין לי שלל רזרבות של אנרגיה מיותרת לספק להם...
הבעיה היא שלפי מה שהרכזת אמרה לי אין שום תקנים אחרים (וזה נשמע לי ממש חראט אבל פסדר...) אז אני די תקועה.
במעקב בתלה״ש התחילו כבר לדבר איתי על אשפוז... הפסיכולוגית ממש מודאגת מהמצב שלי, והדיאטנית אמרה שבמשקל שלי כבר לא מקבלים לטיפול מרפאתי אלא רק במסגרת אשפוזית
בקיצור- המצב בטטה 3:
היי כולם (או שעלי לומר ״כולן״ חח) כבר הרבה זמן שאני קוראת בפורום הזה ופשוט כבר לא יכולתי להתאפק מלכתוב גם את הסיפור שלי...
אז בקצרה: אני בת 18, (מסתבר ש)עם הפרעת אכילה כבר שנה וחצי בערך ובחצי שנה האחרונה, מתחילת השירות הלאומי, הידרדרתי לאנורקסיה :/
הייתי בדירת שירות עם עוד כמה בנות עם הפרעות אכילה וממש חגגנו את דרכנו למעמקי הבור האפל הזה...
יצרתי קשר עם העובדת הסוציאלית, שהפנתה אותי לתל השומר, ואני שם במעקב כבר כמה חודשים. המעקב לא ממש עזר, כי המצב בדירה היה ממש קטאסטרופלי ובקושי אכלנו שם משו... והפרעות אכילה זה דבר מידבק להחריד וזה נוראי לחיות עם עוד כמה מופרעות בדירה ללא השגחה.
אז שרדתי שם ארבעה וחצי חודשים ולפני חודש וקצת החלטתי שנמאס לי לרצוח את עצמי, ופשוט עזבתי שם את הכל; את התקן המדהים שהיה לי, את החברות הטובות ואת החלום שכלכך חיכיתי לו לעשות שירות לאומי מחוץ לבית- וחזרתי הביתה.
אבל גם בבית המצב לא הכי השתפר... כלומר, עכשיו הרבה יותר קל לי כי אני בבית עם המשפחה, אבל האנורקסיה עדיין חוגגת.
מצאתי תקן חדש קרוב לבית, אבל אני לא ממש אוהבת אותו, קשה לי שם. פיזית ונפשית (עבודה עם ילדים מיוחדים.) ובגלל הפרעות האכילה אני תמיד עייפה, ולא מסוגלת בקושי לעבוד עם הילדים. (וגם אין לי בכלל סבלנות לילדים, בטח שלא לילדים מיוחדים...) הם צריכים המון אנרגיות ואין לי שלל רזרבות של אנרגיה מיותרת לספק להם...
הבעיה היא שלפי מה שהרכזת אמרה לי אין שום תקנים אחרים (וזה נשמע לי ממש חראט אבל פסדר...) אז אני די תקועה.
במעקב בתלה״ש התחילו כבר לדבר איתי על אשפוז... הפסיכולוגית ממש מודאגת מהמצב שלי, והדיאטנית אמרה שבמשקל שלי כבר לא מקבלים לטיפול מרפאתי אלא רק במסגרת אשפוזית
בקיצור- המצב בטטה 3:
