הלכתי עם שיר.
ובאמת אין לי סיבה להעניש אותה. גם אני לא אוהבת אופרה, או לפחות חשבתי שמלבד כמה אריות מפורסמות מ"כרמן" (הרבה אריות- כרמן הוציאה שלאגר אחרי שלאגר)), "נבוקו", קצת "הספר מסביליה", אני לא אעמוד בזה. קודם כל, פתאום נפתח לי עולם שלא הכרתי עם להיטים מקסימים ביותר, וכאמור, כשאת אוהבת את הזמר, את נהנית ממה שיוצא מפיו. לא אומר שכל הזמן הייתי בהיי. להפך! היו קטעים משמימים ביותר, והחזקתי את עצמי לא להוציא את הטלפון, לגלוש קצת... (האולם היה מואר, לא היתה בעיה). אבל לא חינוכי!
היו קטעים מרוממי נפש. היו קטעים, שההאזנה להם היתה מעניינת, כי גילינו כל מיני "פטנטים" שאנחנו לומדות, מבוצעים הלכה למעשה. נהנינו מהתזמורת וריחמנו על נגן הקונטרבאס שעמד כל כך הרבה זמן.
כבר היינו באופרטה, שרוב הזמן התגלגלנו מצחוק. (תרגום סימולטאני לעברית). הייתי כבר בהופעות של זמרים פופולאריים, שהלכתי למות משעמום. הייתי בהופעות שפוטנציאל העילפון משעמום היה מובטח, והתגלו כפיצוץ. מסקנה? אי אפשר לדעת. מנסים! ואצלינו לא פוסלים אופרה, כי זה מה ששרים בבית!