s h o o s h a
New member
הייתי שם - סיפורה של אשה
סיפורה של אלמונימית10 מובא בידיעתה ובאישורה המלא מתוך תקווה כי יאיר דרכן של נשים במצבה ויסייע בידן לצאת ממעגל האימה אליו נקלעו. אומרים שאנחנו מקבלים רמזים קטנים או שמא ניסים קטנים כדי להבין שהמקום שלנו לא כאן, שהמקום שלנו שם, שאנחנו צריכים להתגרש/להפרד אבל מתקשים להאמין, האם צריך שהמריבות יגררו בגידה? אלימות? ממש לא – האמת? הלוואי והיה את הכוח לעזוב כבר ברגע שיש תחושות בטן, אבל קשה להאמין שי שנישאת לו מאהבה כבר לא ממש מתאים לך. הסיפור שלי: מדהים איך שלמדתי להכיר את עצמי דוקא לאחר הפרידה מאבי ילדי. 6 שנים את חיה עם בנאדם שמתחלק בין טוב לרע, ויום לאחר שאת מקבלת אומץ לקום וללכת את פשוט מרגישה שאת ציפור דרור. אבל אני מתוך בחירה גם לא בתת מודע שלי, בחרתי להיות כלואה במערכת יחסים שכנראה היה לי נוח שם אבל לא טוב בכלל, ולא שהיה מדובר בויכוחים או באי התאמה כללית אלא יותר מכך, אלימות, אלימות נפשית שפגעה במי שאני, אחר כך הגיעה גם האלימות הפיזית אותה בחרתי להסתיר מהסובבים אותי, מהקרובים אלי ולמה? שאלה שלא היתה לי תשובה עליה באותן שנים, אולי התביישתי ממה שיגידו כולם ובכך נשארתי סובלת בכלא של החיים - נשואין כושלים. אני יודעת שלמראית עין נראינו כזוג אוהב לכל דבר, אבל בבית, בין 4 קירות, גם הקירות בכו כשראו ושמעו את מה שהתרחש שם באמת. האמת? חיכיתי שמישהו יעשה עבורי "את העבודה" אבל מסתבר שאף אחד לא ממש רוצה להתערב ומה שהציל אותי זה לא המריבות היומיומיות, זאת לא האלימות שפגעה בנפשי ובצעה את גופי, זאת השניה שלפני המוות. האם בגלל הבושה, האם בגלל הפחד מה תגיד המשפחה, מה יגידו החברים, איך ירגישו הילדים אם נתגרש, האם בגלל כל אלה הייתי אמורה להיות קורבן כה קשה ומזויע בצל נשואים כושלים? בשום אופן לא, אבל היום ממרומי שנות ה-40 שלי, אני מסתכלת לרגע אחורה ומרחמת על אותה עלמה צעירה שזאת אני שבחרה להשאר במקום הזה, אני מביטה באלבום התמונות שלי מאז, ורואה בחורה שברירית ועדינה, תמימה וביישנית, יותר מידי טיפוס ביישן עד שכפי שאמרתי - העדפתי לשתוק – אז נכון שבתקופה שלי לא היתה המודעות שיש היום, לא אינטרנט ולא שום יועצי רדיו למיניהם – אבל למדתי שכל אלו זה סתם תרוץ, כי אם לא טוב לך, אתה לא צריך שמישהו יגיד לך את זה. חייתי בדילמה קשה בין אהבה לשנאה, ניסיתי למצוא תשובה לשאלה האם יכול להיות שמי שנישאתי לו, מי שאהב אותי, מי שהתחתן איתי מאהבה מסוגל לפגוע בי ככה? רק בגלל שהכוח הפיזי שלו יותר משלי? שנתיים שחיינו ביחד טרם הנשואים ולא ראיתי כלום, הכל החל זמן קצר ביותר לאחר הנשואין, לא היה סימן ולו חצי סימן ל"התפתחות" הזו - איך יכול להיות דבר שכזה? קטונתי להבין את תורת הקרימינולוגיה כאשר אני באתי לנהל מערכת יחסים ולא להבין את הנסתר. אז כמו שאמרתי לאחר 6 שנות נשואין כאשר אנו חובקים שני ילדים, היה דבר אחד שהפריד כל סוף סוף בינינו - וזה לא המוות, זאת השניה שלפני המוות - אלימות קשה ואכזרית ששיתקה את גופי ופצעה את נפשי. באותו לילה, סיפורי נחשף לראשונה בפני הורי ואחי הצעיר, אמא שמרה לי על הילדים בזמן שאחי התלווה אלי לבית החולים, הם לא דיברו, הם לא שאלו שאלות, הם שתקו -בשתיקה שלהם כאילו אמרו: "אנחנו לא שואלים שאלות, אנחנו קודם כל איתך ולצידך" מבחינתי זאת היתה העזרה הכי גדולה, לשבת לידי ולשתוק, לא צריך יותר מזה. לאחר לילה בחדר המיון, כבר למחרת מצאתי עצמי בדרך לבית המשפט להגיש צו הגנה, כפי שאני, עם סימני הזוועה מליל אמש, מלאה בחבורות כחולות ובולטות בגופי ובתפרים שלא נגלו לעין, לראשונה לא התביישתי בסימנים הכחולים שעל גופי. אנשים ברחוב הביטו בי כשהייתי בדרכי להגשת צו הגנה, לראשונה היתה בי מין גאווה, "כן, זאת אני, אשה אמיצה וחזקה שלא מתביישת במה שכולם היום רואים, אני היום גיבורה, אני היום מקבלת את האומץ לעשות סוף למעגל האלימות הזה בלי שום פחד של להשאר לבד, בלי שום פחד של מה יגידו אחרים, כך חשבתי וריחמתי על אותן נשים שללא ספק עדיין תקועות בכלא של החיים – האלימות. בכניסה לאולם בית המשפט, היא הסתכלה עלי, כבוד השופטת, למרות שלא היה צורך בתאור, כי את הכל ראו על פני וגופי, למרות זאת, חששתי שלא אעמוד נפשית בתאור היום הנורא הזה אחד לאחד, ובחרתי להגיש לה מכתב אותו הכנתי מבעוד מועד, שם תיארתי את אירועי ליל אמש, הגשתי לה את המכתב והיא קראה. "אתמול, בשעת אחר הצהריים, לאחר שהתגלעו חילוקי דעות בין בעלי לביני, פרץ ויכוח מה שהיה חלק משיגרת היום יום שלנו במהלך שנות נשואינו לצערי, במהלך אותו ויכוח איים לרצוח אותי, ואני, למודת סבל ויסורי בחרתי לברוח......" [כאן אני חוסכת מכם את המשך התאור הקשה... ממנו הובלתי למיון]. כשיצאתי מבית המשפט הסתכלתי מסביבי, למרות שהיה זה יום חורפי, הרגשתי שהעולם מחייך אלי, זהו, אין יותר אלימות? אני חופשיה? אני מאושרת? האם אני יכולה לישון, להתעורר, לצחוק בלי שמישהו יכה בי? בלי שמישהו ישלוט בי? בחיי, ברגשותי, במחשבותי? או שזה חלום. לא זה לא. "אני חופשיה, אני מאושרת" צרחתי לאמא שלי בטלפון. שנה לאחר מכן אני מחליטה לרפות את הפצעים ומטפלת דוקא במה שכואב לי – ומותירה עם הרבה תעצומות נפש אדירות את הכל מאחור קודם בשבילי ואחר כך בשביל הילדים – הבנתי כלל אחד בחיים – כל עוד אני נושמת גם הם ינשמו כשאני אהיה תלושה, עזובה, כואבת ובוכיה גם הם יבכו. בהרבה כוחות נפש, חזקים, רגשיים, וייעוץ משפחתי אינטנסיבי עם הילדים שלקח כמה חודשים טובים, וללא שום שנאה [כן זה אפשרי עם עבודה קשה אומנם] – סגרתי מעגל, ובמהלך כל שנות גדילתם, דאגתי שהקשר בין אביהם לבינם יהיה הכי טוב שאפשר. לסיום – אז נכון שהסיבה לגירושין היתה כל כך כואבת, אבל מרגע שנפרדנו, מרגע שהראה לי שהוא ממשיך להיות אבא למופת, דואג, אוהב והכי חשוב בינינו לא היה ולא יתגלעו מריבות שכן כל אחד בעולמו שלו – מבחינתי – אולי הנשואים כשלו – אבל הגירושין [שהיו לפני כ-10 שנים] הצליחו לטפח המשך חיים בריאים ושני ילדים מדהימים אשר אני בספק אם היו מצליחים להיות מי שהם במערכת הנשואין כפי שהיתה.