y a l d a 1 7
New member
הייתי רוצה...
הייתי רוצה להגיד שהכל בסדר שטוב לי... שהכל... נורמלי. שהכל... יציב. שאני כמו כולם. שאני חייה את החיים ונהנת ממה שאני עושה. שאני חווה חוויות כמו כולם. שאין לי נקיפות מצפון, שאני לא דופקת חשבון, לא לאחרים, לא לעצמי. הייתי רוצה להגיד... ששמח. הייתי רוצה לחייך. הייתי רוצה להביא קצת נחת להורים, שיפסיקו לדאוג לי. להיות מסוגלת לדאוג לעצמי. להכין לעצמי אוכל, לאכול, לפי כמה שאני רעבה. בלי לחשוב יותר מידי. הייתי רוצה להתלבש, כמו שאני אוהבת. ולהסתכל במראה ולאהוב את מי שאני רואה. הייתי רוצה לראות את עצמי, כמו שאני. אני אותה הילדה שהם מדברים עלייה? אני אותה האחת שמחמיאים לה? הייתי רוצה שיהיה ביטחון עצמי. אני אומרת שיש לי, אבל בפנים אני יודעת שאין. מנסה להראות כמה שיש וכמה שאני חזקה. לפעמים מצליחה להעמיד פנים, ולפעמים שקופה. לא רוצה שיראו את החוסר ביטחון הזה. לא מאמינה בזה. ואני כ"כ מבולבלת. רגע טוב, רגע רע. אחרי תקופה ארוכה הצלחתי להגיד שטוב לי, שאני בסדר, איכשהו. אבל אני לא יודעת. בסכ"ה אני מסתכלת על עצמי ולא חסר לי כלום, אין לי מה להתלונן. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מקטרת כל הזמן, לא מרוצה. הייתי רוצה להעריך כל מה שיש לי, ולפעמים נדמה לי שאני מעריכה. אבל לפעמים כ"כ שונאת את הכל. רגע אני מוקפת חברים, רגע שני הכי בודדה בעולם. רגע צוחקת, רגע בוכה. רגע מרגישה טוב עם איך שאני נראית, רגע שונאת את עצמי, אני שמנה, אני מכוערת. רגע אני פתוחה, חופשייה, משוחררת, ורגע שני עצורה, מלאת מחסומים. אני רוצה איזון בחיים. אני רוצה לדעת מי אני. התבלבלתי כבר. אני רוצה להיות מסוגלת לכתוב בפורום כמו פעם, להגיב... אני לא מסוגלת. קוראת פה ושם, אבל לא תמיד יכולה. קשה לי... רוצה... אבל לא יכולה. ואני מצטערת. אני כאן חלקית. מאמינה שבקרוב אני אחזור. רק לא רוצה לחזור אחורה, לדכאונות ההם. לפגיעות ההם. זה קצת עזב אותי. אז למה אני מרגישה שיש בי משהו שמחזיר אותי לשם? אני לא רוצה לכתוב יותר, נראה לי שקצת הגזמתי עם המגילה. תודה למי שקרא. שוב, מתגעגעת אליכם. אוהבת
הייתי רוצה להגיד שהכל בסדר שטוב לי... שהכל... נורמלי. שהכל... יציב. שאני כמו כולם. שאני חייה את החיים ונהנת ממה שאני עושה. שאני חווה חוויות כמו כולם. שאין לי נקיפות מצפון, שאני לא דופקת חשבון, לא לאחרים, לא לעצמי. הייתי רוצה להגיד... ששמח. הייתי רוצה לחייך. הייתי רוצה להביא קצת נחת להורים, שיפסיקו לדאוג לי. להיות מסוגלת לדאוג לעצמי. להכין לעצמי אוכל, לאכול, לפי כמה שאני רעבה. בלי לחשוב יותר מידי. הייתי רוצה להתלבש, כמו שאני אוהבת. ולהסתכל במראה ולאהוב את מי שאני רואה. הייתי רוצה לראות את עצמי, כמו שאני. אני אותה הילדה שהם מדברים עלייה? אני אותה האחת שמחמיאים לה? הייתי רוצה שיהיה ביטחון עצמי. אני אומרת שיש לי, אבל בפנים אני יודעת שאין. מנסה להראות כמה שיש וכמה שאני חזקה. לפעמים מצליחה להעמיד פנים, ולפעמים שקופה. לא רוצה שיראו את החוסר ביטחון הזה. לא מאמינה בזה. ואני כ"כ מבולבלת. רגע טוב, רגע רע. אחרי תקופה ארוכה הצלחתי להגיד שטוב לי, שאני בסדר, איכשהו. אבל אני לא יודעת. בסכ"ה אני מסתכלת על עצמי ולא חסר לי כלום, אין לי מה להתלונן. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מקטרת כל הזמן, לא מרוצה. הייתי רוצה להעריך כל מה שיש לי, ולפעמים נדמה לי שאני מעריכה. אבל לפעמים כ"כ שונאת את הכל. רגע אני מוקפת חברים, רגע שני הכי בודדה בעולם. רגע צוחקת, רגע בוכה. רגע מרגישה טוב עם איך שאני נראית, רגע שונאת את עצמי, אני שמנה, אני מכוערת. רגע אני פתוחה, חופשייה, משוחררת, ורגע שני עצורה, מלאת מחסומים. אני רוצה איזון בחיים. אני רוצה לדעת מי אני. התבלבלתי כבר. אני רוצה להיות מסוגלת לכתוב בפורום כמו פעם, להגיב... אני לא מסוגלת. קוראת פה ושם, אבל לא תמיד יכולה. קשה לי... רוצה... אבל לא יכולה. ואני מצטערת. אני כאן חלקית. מאמינה שבקרוב אני אחזור. רק לא רוצה לחזור אחורה, לדכאונות ההם. לפגיעות ההם. זה קצת עזב אותי. אז למה אני מרגישה שיש בי משהו שמחזיר אותי לשם? אני לא רוצה לכתוב יותר, נראה לי שקצת הגזמתי עם המגילה. תודה למי שקרא. שוב, מתגעגעת אליכם. אוהבת
