הייתי חייב לכתוב...
מחשבות, אתה קם בבוקר, ויש לך את אותו כאב ראש קל שמלווה אותך במשך השבוע האחרון, אותה הרגשת בדידות שעוקצת אותך בלב ואתה מרגיש את תהצמרמורת הקלה שהיא מעבירה בך, ואז זה נכנס בך, נכנסים לך ללב חששות פחדים תיסכולים, והפעם - אין מי שיעזור ואין מי שיעודד אותך- ואתה מרגיש עוד יותר לבד. כשמסתכלים עליך, אתה מחייך, אבל הפעם החייוך איננו כרגיל, הוא מסווה את אותה סערת רוחות, את אותם שינייום קיצוניים מורוד לשחור שעוברים אצלך בלב, ואת אותה הבדידות תשמלווה אותך בשבוע האחרון. אתה עושה הכל, אבל עדיין לא מספיק, אתה עובד אתה לומד אתה מבלה אתה יוצא ופעם לפני הרבה הרבה זמן - כל הדברים האלו גרמו לך להרגיש חיי- היום הם עוד דברים ברזומה הארוך של חייך, שלדעתך שווים לאפס לעומת אותו אושר רגעי שהרגשת כשהיית איתו. ואתה נכנס שוב לאפור שחור שבך, מעלה שאלות, תהיות על - מה איתי? למה קורה שנשארתי לבד? מתי ארגיש את אותו אושר רגעי- שישאר תמיד? ומזמן כבר הפסקתי לחפש, וויתרתי, חושב שזה יבוא כשזה יבוא, אבל הבדידות הורגת אותך, ובדידות זו מילה כל כך נוראה, כי יש לך חברים ויש לך משפחה אבל אתה מתרחך מהכל. צהריים, שיחת טלפון. "למה אתה מתרחק כל כך לאחרונה?" תירוץ עלוב, מלמלתי, ונתקתי. הלוואי ולא הייתי כאן, מאחל אני לעצמי בכל יום, כי נשבר, נשבר לי מההתמודדויות, נשבר לי מההמתנה, נשבר לי מהצמרמורת הקלה שהבדידות תמעבירה בי. אז התבגרתי. ומבחוץ אנשים לא מבחינים בהבדל, אבל אילו שהכירו אותי לפני ואחרי רואים לפעמים, שהחיוך איננו עוד כשהיה.
מחשבות, אתה קם בבוקר, ויש לך את אותו כאב ראש קל שמלווה אותך במשך השבוע האחרון, אותה הרגשת בדידות שעוקצת אותך בלב ואתה מרגיש את תהצמרמורת הקלה שהיא מעבירה בך, ואז זה נכנס בך, נכנסים לך ללב חששות פחדים תיסכולים, והפעם - אין מי שיעזור ואין מי שיעודד אותך- ואתה מרגיש עוד יותר לבד. כשמסתכלים עליך, אתה מחייך, אבל הפעם החייוך איננו כרגיל, הוא מסווה את אותה סערת רוחות, את אותם שינייום קיצוניים מורוד לשחור שעוברים אצלך בלב, ואת אותה הבדידות תשמלווה אותך בשבוע האחרון. אתה עושה הכל, אבל עדיין לא מספיק, אתה עובד אתה לומד אתה מבלה אתה יוצא ופעם לפני הרבה הרבה זמן - כל הדברים האלו גרמו לך להרגיש חיי- היום הם עוד דברים ברזומה הארוך של חייך, שלדעתך שווים לאפס לעומת אותו אושר רגעי שהרגשת כשהיית איתו. ואתה נכנס שוב לאפור שחור שבך, מעלה שאלות, תהיות על - מה איתי? למה קורה שנשארתי לבד? מתי ארגיש את אותו אושר רגעי- שישאר תמיד? ומזמן כבר הפסקתי לחפש, וויתרתי, חושב שזה יבוא כשזה יבוא, אבל הבדידות הורגת אותך, ובדידות זו מילה כל כך נוראה, כי יש לך חברים ויש לך משפחה אבל אתה מתרחך מהכל. צהריים, שיחת טלפון. "למה אתה מתרחק כל כך לאחרונה?" תירוץ עלוב, מלמלתי, ונתקתי. הלוואי ולא הייתי כאן, מאחל אני לעצמי בכל יום, כי נשבר, נשבר לי מההתמודדויות, נשבר לי מההמתנה, נשבר לי מהצמרמורת הקלה שהבדידות תמעבירה בי. אז התבגרתי. ומבחוץ אנשים לא מבחינים בהבדל, אבל אילו שהכירו אותי לפני ואחרי רואים לפעמים, שהחיוך איננו עוד כשהיה.
