"חוסר כוח" = במשמעות של אילוץ עצמי
להגיע למחסום בחוצץ בדמות הקו העולה של האות ש'. ניקח דגמא היפוטטית, לא מכתב זה: נניח שהקו המשתפל הקשתי משקף התייחסות נמוסית ידידותית של גבר לבת זוגתו. הוא מקפיד לברכה בברכת "בוקר טוב" ונשאלת השאלה עד כמה ההתייחסות היא חלק ממנו, או בגלל שהיא הפנתה את תשומת לבו. לצורך אמירה מספיק הקשתה קלה, זה סתמי ולא מחייב הזדהות ועוד משהו חוץ מהאמירה. לעומת זאת, כדי להקדיש קצת יותר מאמץ, נניח גם לתת חיבוק ונשיקה בבוקר, ואולי גם לפני השינה, במדה שזה לא ממש אקט שמאפיין את יחסו והתנהגותו, נדרש כבר מאמץ מוגבר וכברת דרך בדמות של השתפלות ממושכת יותר, שמקפידה להגיע לקו או 'מכריחה' את עצמה להגיע לקו. אז ב - 5 פעמים הוא הכריח את עצמו, לפי הגרירה הלחצית אחידת הלחץ, והצליח, אם כי הצלחה מלאכותית משהו, טכנית וקצובה בחובה וטכסיות, והתנצלות מסורבלת לנוכח שכחה. הסיומת שמגיעה למחסום מבקשת אם כן לגשר על חוסר הטבעיות של דפוס התנהגות זה ( גלויים רגשיים משמעותיים יותר לחום, אהבה, הערכה ויחס ) ולכן סיום האקט בקו משביע את רצונו והוא יכול לסמן לעצמו וי ולהגיב מאוכזב ומופתע שהיא לא מספיק מרגישה ומעריכה את יחסו. היות שאין כאן נביעה רגשית או אחרת נלהבת מבפנים, ממילא הקו לא יכול לחסום נביעה שאיננה קיימת. כלומר הקו לא חוסם עודף תכולה שמבקש להשתחרר אלא מבקש להדגים בנפח תכולה שאיננה בנמצא, אלא רק בגילוייה החצוניים. אגב, הנפח, העגול והקמר מהווים מסך מסנוור וחוצץ מגע של האיש עצמו עם פנימיותו שלו, לרבות מניעיו וחולשותיו. כגון מי שעיוור לקבעון העבר ומנטרות שלו ( בשאר אסד ? ) ומשוכנע שאין ראליסט מפוכח ממנו בקריאת המציאות, המגמות והצד השני - ולא על סמך מקרה אחד - יש לו הוכחות רבות. אגב, בכתב הנוכחי הפרשנויות לכך שונות. כמובן, רק דעתי ולא תמיד אני צודק.