היחסים עם ההורים....

[סלין]

היחסים עם ההורים....

היחסים עם ההורים לא כל כך הולכים..... אני בת 17, ועברנו ביחד המון: הייתי מאושפזת עד לפני חצי שנה במחלקה פסיכיאטרית עקב אכילת יתר שהביאה למשקל אדיר (אני הר), הקאות, פציעה עצמית ודיכאון מתמשך....... ההורים היו איתי לאורך כל הדרך והם באמת תומכים ומנסים להבין. אבל לפעמים אנחנו מתפוצצים ..... הם כועסים עלי, אני כועסת עליה. והקטע שאני לא יכולה לדבר איתם, אני לא יכולה! תמיד שיחות איתם מלוות בבכי שלא נפסק וזה כואב לי מידי. והם כועסים נורא על איך שאני מתבטאה. אבא בעיקר אומר שאני מזלזלת בהם נורא כשאני כועסת, וזה לא נכון. הקטע שגם כ"כ קשה לי לבוא אליהם כשכואב לי כי כואב לי להכאיב להם, כי הם גם ככה עברו סיוט בגללי. ונורא כואב לי שהיחסים לא לגמרי בסדר איתם.... נשארים לי מצבורים של כעסים עליהם, וכנראה שגם להם עליי, ואז בסוף זה מתפוצץ... אוף...

 

[גרא.]

סלין יקרה,למרבית המתבגרים קשה..

לתקשר עם ההורים,מעבר ל"פער הדורות",הם מושכים/דוחפים לכיוון אחד,ואת לכיוון אחר את עגלת היחסים ביניכם,והיא "תקועה".וזה מכאיב,ונראה לכאורה ללא פתרון.אולי תעזור לך להתמודד הידיעה,שזה תהליך אוניברסלי,כללי שכל המתבגרים והוריהם עוברים,בעוצמות שונות.ואולי תוכלי להתנחם בכך שזה תהליך הכרחי. עלמנת למצוא את הזהות שלך,העימותים עם הורייך ואי ההסכמה עימם, ממקמים אותך בעמדה של חיפוש,ויצירת הזהות שלך,מי את,ומה את רוצה לעשות עם עצמך,בשונה מהורייך.מה שאת רוצה לעשות ולהיות,ולא מה שהם אולי חשבו שתהיי.רציתי גם שתדעי שלהורייך קשה מאד להבין אותך,ולקבל שהם כבר כמעט מיותרים.את עצמאית,ועושה כחפצך.קשה להם לקבל שהשליטה עלייך,כפי שהיתה כשהיית יותר צעירה,הולכת ונעלמת..הם כאילו לא מכירים אותך יותר,והפער ביניכם ענק,נראה כאילו בלתי ניתן לגישור.ואולי עוד דבר,למרבית ההפתעה, הורים למתבגרים,עוברים בעצמם את תהליך ההתבגרות פעם נוספת.הם צריכים לשנות ממנהגיהם,מהרגליהם,לשנות את דפוסי חשיבתם.וזה קשה קשה.. חשוב שיהיה לך עם מי לדבר,חברה,או חבר טוב..ידיד/ת נפש,עימם אפשר לפרק את מצבור הכעסים..לפרק,להתאוורר,לא להתפוצץ עליהם. סלין,קשה לך,אני חש מדברייך,עד כמה,אבל את יכולה להתמודד,להחזיק מעמד את חייבת לסחוב עוד זמן מה,את שיא המשבר כנראה כבר עברת..והתקופה הנוראה, המגעילה הזו,עוד מעט פשוט תגמר..כך זה קורה לכולם,וכך זה גם יקרה לך.אז, היי חזקה,והחזיקי מעמד..

 

[סלין]

גרא שלום!

שלום לך גרא! אני חושבת שמעבר לכל העסק הזה של גיל ההתבגרות, יש פה הרבה מעבר לכך. לא כל בני הנוער מאושפזים במחלקות פסיכיאטריות, ולא כל אמא ואבא לנערה מתבגרת צריכים להתמודד עם כך שהנערה חותכת את עצמה, מקיאה, ועושה עוד שטויות רבות...... אני אוהבת אותם, בחיי, אני כל כך כל כך אוהבת אותם, הם כל כך משתדלים, אין הרבה הורים מקסימים כמוהם, הם דואגים ואוהבים ונותנים כל כך הרבה בשבילי, והם סובלים, הם עוברים דברים נוראיים בגללי, אפילו אבא עבר ארוע מוחי בגללי, כי הלחצתי אותו מידי, אבל לפעמים, לפעמים הם כועסים, יש לי בעיות עם הטיפול הנפשי בו אני נמצאת - אני לא מסתדרת עם אף מטפל שנותנים לי (והייתי כבר בהרבה טיפולים בחיים שלי....תאמין לי....), וההורים כועסים, ואומרים שאני ישר אנטי ולא נותנת צ´אנס וישר צועקת ושוללת, אני נורא מנסה לשנות את זה, ואני מנסה להסביר להם שזה לא מצליח לי. הם כועסים שאני לא נותנת לאנשי המקצוע לעזור לי, אבל אני לא עושה זאת בכוונה...ואמרתי להם...הם פשוט לא תופסים. ואז קורה שהם כועסים ואז אני מתעצבנת עליהם נורא, כי הם לא תופסים, ואז זו ההרגשה הכי נוראית בעולם, בגלל שאני באמת אוהבת אותם, ולא רוצה לכעוס עליהם, ובטח שלא להכעיס אותם.... כל פעם שיש שיחה איתם, אני בקושי יכולה להוציא מילים מהפה כי הדמעות פשוט חונקות אותי, הלי שליטה, אני מתחילה לבכות, ולא יכולה להפסיק. זה לא אמור להיות ככה, הם יקרים לי, וכנראה שגם אני יקרה להם.. אז זה כל כך מטומטם שאי אפשר לתקשר!!! יש לי עם מי לדבר, יש לי הרבה חברים, ומעבר לחברים יש אנשים מבוגרים (שכנה, מורות, יועצת וכו´...) שאני יכולה לדבר איתם, וההורים אומרים שזה בסדר שאני מדברת עם אחרים, אבל הם כועסים שאני לא מספרת גם להם דברים. ואני מאז שאני זוכרת שהכל התחיל ניסיתי לשמוןר עליהם (ברור שלא במודע) ולא לספר להם דבר, וככה יוצא שפעם אחרי פעם מתגלים להם דברים דרך אנשים אחרים: כשפצעתי את עצמי, נודע להם מהיועצת, על ההקאות, נודע להם מהיועצת, על מחשבות אובדניות נודע להם מהמטפלת הקודמת... ואני באמת לא רוצה לפגוע בהם, בדיוק להפך, אני מפחדת להכאיב להם. והם כל כך טובים, ואני לא מבינה למה אני כועסת עליהם לפעמים כל כך, ואני רוצה לא לכעוס, כי אין לי זכות בכלל. זה מדהים שהם איתי לאורך הדרך המגעילה הזו, כי הם סובלים, אז אין לי זכות לכעוס עליהם....אבל אני לא מצליחה להעלים את הכעס.. כל מה שאני עושה - אני לא מצליחה שלא להכאיב להם. זה לא רגיל, אני לא מתבגרת רגילה, אני גרועה בהרבה. חוצמיזה שכל העסק התחיל עוד לפני שנים, אני זוכרת שכבר בגיל 10 הייתי רבה עם אמא (בעיקר סביב האוכל), ואני שואלת את עצמי אם זה יעבור ומתי, כי כל עוד אני אהיה כל כך מתוסבכת עם עצמי, איך אוכל להסתדר איתם? וזה לא יעבור , כל מה שעובר עליי. כל מה שאני, זה אף פעם לא ילך. ההשמנה, הדיכאון, השנאה העצמית - אלה דברים שאני איתם כבר שנים, ואשאר איתם תמיד. הם לא יעברו... ורק בגלל זה שאני כל כך מכאיבה להורים שלי, אני הרבה מאוד פעמים רוצה למות - כדי שהם לא יסבלו ממני יותר. כי אני מכאיבה להם מידי. משהו פה נשמע הגיוני...?

 

[גרא.]

סלין,קבלתי,הבנתי..צר לי שהמצב כזה..

נראה לי במצב שאת מתארת,כי את זוכה למעטפת חמה ,אולי גם חונקת מדי של טיפול.אבל מה קורה עם הורייך? האם הם היו איתך,בלעדייך,בטיפול משפחתי?? הבעייות שאת מתארת,כרוכות קשר אינטנסיבי עם הורייך,ואולי גם קשורות למיקומם ומעמדם של אחים/אחיות אחרים,שלא הזכרת,אם יש/אין.ולכן יתכן שמוקד הטיפול,לא צריך להיות רק בך,אלא ובעיקר בהורייך,ובמשפחה כמערכת.האם נעשה משהוא כזה??אני יודע שאת נמצאת בטיפול,כך אמרת,ולכן לא אתייחס למחשבות האובדניות המיותרות שהעלית על הכתב לקראת סיום מכתבך.רק אומר לך זאת, אף אחד לא שווה שתמותי בשבילו,וודאי לא הורייך.הסבל שלכם הדדי,ולמרות זאת אין לי ספק שהם לא חושבים כלל על רעיון כזה..

 

[סלין]

../images/Emo4.gif

ההורים אכן, בטיפול בלעדיי, ולצערי לאחרונה החליטו לצרף גם אותי פעם בשבועיים לשיחות איתם ועם המטפלת, אני שונאת להגיע לשם כי אני לא מפסיקה לבכות. לגבי הרעיון של המחשבות ההן... הרעיון הוא פשוט להפסיק את הצער הרב שלהם. יכול להיות שלאחרים הרעיון הזה נשמע מגוחך, אבל ההורים שלי חשובים לי ביותר. אבל לא, לא אעשה כלום, הכל בגדר מחשבות, ללא מעשים.וכך זה יישאר. וזהו....אני מניחה שפשוט גם הם, וגם אני, נצטרך איכשהוא להמשיך עם זה הלאה... תודה.