היושב בסתר
אי שם, בעלית גג מטה לנפול, בין חבילות הבגדים שעבר זמנם לבין תנור האפייה שחייו נסתיימו זה מכבר, על ארגז עץ רעוע הניצב הפוך, יושב איציק. אין בידו ספר, עיניו עצומות למחצה, ראשו מוטה אל על כאילו ומבקש לראות הוא את השוכן במרומים ופיו ממלמל. איציק הוא חסיד ברסלב, מה´פשוטים´ שבהם, הוא אינו תלמיד חכם גדול, אביו – לא נסתייע בידו לשלחו לישיבה, משפחתו הגדולה דרשה עזרה בפרנסתה, וכך בגיל 17 לאחר שסיים את חוק לימודיו בישיבה קטנה, נכנס איציק לסייע לאביו הנושא בעול פרנסת המשפחה, רצונו עז היה ללמוד, אך הוא לא נתברך בכשרונות יוצאי דופן, ואם כי קבע לעצמו עתים קבועים לתורה, גם את הסדר הקבוע ב"חוק לישראל" השתדל לא להחסיר, אך תלמיד חכם גדול לא יצא מזה, ויותר מכך לא עלה בידו – למרות רצונו העז – להוסיף. על דבר אחד, לא ויתר איציק מעולם, על ה"שעה התבודדות", מידי יום, בשעה כלשהי אחר הצהרים, היה איציק מניח לעסקיו, פורש לקרן זוית ומפרש שיחתו לפני אביו שבשמים. באחד השיחות הראשונות ששמע איציק כאשר התקרב לדרך ברסלב, אי שם בגיל העשרה, דיבר המשפיע על חובת ההתבודדות, על נעימותה ומתיקותה לבורא, בשפה ברורה ובמילים נפלאות תיאר המשפיע את סדר ההתבודדות, דהיינו הודאה ולאחריה בקשה ושיחה עם הבורא, "כמו שמדברים עם חבר", אוי, עם חבר ממש, אך, אשרינו שזכינו לכאלה חברים, מי יכול לומר, שאל – אמר המשפיע, שהבורא הוא חבר שלו? כולנו, כי רבינו אומר שבהתבודדות צריך לפרש שיחתו "כמו שמדברים עם חבר"... בורא הוא חברינו, הוא מצפה לשמוע מילותינו, תודתינו ותלונותינו, מכאובינו ושמחתינו, הוא מחכה... ואיציק שמע, את המשפט שציטט המשפיע בסוף שיחתו, "ההתבודדות מעלה עליונה וגדולה מן הכל!" לא שכח איציק לעולם. וכך מידי יום באותה שעה, קלטה קרן זוית כלשהי את איציק מיודענו ובשפה פשוטה, בתמימות יהודית, פירש הוא את שיחתו לפני בוראו, הודה לו על חסדיו, קונן לפניו על הרע, על יום מסחר שלא הצליח, על השכן שאינו מצליח לחיות עמו בשלום, על שלום ביתו, על ילדו שלא הצליח במבחן, אפילו על כפתור שנפל, כי כך ראה פעם בשיחה מרבינו, פשוט על הכל. שנים עברו, ואיציק בשלו, כבר גיוו שחוח, כבר עיניו אינן מה שהיו, כבר אינו עובד, כבר בניו ובנותיו נישאו והקימו בתים נאמנים בישראל, מהם המשיכו את חוק לימודם, ממיתים עצמם באהלה של תורה. מהם יצאו לפרנס ביתם, קובעים עתים לתורה. כולם המשיכו לעבוד את ה´ באותה תמימות, כולם הלכו בתמימות ופשיטות בדרך רבינו, ממשיכים מוסר אביהם ואינם נוטשים תורת אמם. * * * אותו יום, נשאר איציק בבית הכנסת אחרי התפילה, כדרכו מאז הפסיק לעבוד, ללמוד את סדרי לימודו הקבועים, משום מה, כבד עליו ליבו אותו יום, הוא לא הצליח לרכז עיניו בגמרה, המילים לא נתחברו לו למול עיניו והוא שקע במחשבות, נזכר בכאב לב שהיה לו עת נאלץ לעזוב את לימודו ולצאת לפרנס את ביתו, בוחן את התוצאות, חושב על מר גורלו ועל פחיתות מדרגתו, "מה אני? אינני שווה מאומה, במה אבוא אל בית דין של מעלה? איך אשא פני לאבי שבשמים שישאלני "ומה עשית עבורי?", וליבו כמו בכה. כך, שקוע בהרהורים נוגים ומכאיבים, ניגש אל ארון הספרים, עיניו נתקלו בספר "השתפכות הנפש", הוא נטל את הספר, פתחו והחל לקרא, ליותר מקריאה לא היה מסוגל כעת. מההקדמה, מהעמוד הראשון והלאה, הוא פשוט קרא... "ולא לחנם מתאר הפיטן את מראה הכהן הגדול בצאתו מבית קדש הקדשים כיושב בסתר לחלות פני מלך, מראה כהן..." (השתפכות הנפש, הקדמה), איציק לא הבין מילה, מה רוצה ר´ אלתר טפליקר (מלקט הספר) ממנו? הוא קרא שוב ושוב ולא הבין. ואז לפתע, כאילו משמים, הבין: ביום הקדוש ביותר בשנה היהודית, הוא יום כיפור, נכנס הקדוש ביותר שבעם הנבחר, הוא הכהן הגדול, אל המקום הקדוש והמקודש ביותר לעם היהודי, הוא קודש הקדשים, וביציאתו אמר בשפה הקדושה שבין השפות, היא לשון הקודש, את השם הקדוש ביותר מבין כל שמות הבורא, הוא השם המפורש. אין מראה כמראה זה, הפאר, ההדר, השמחה העצומה, ההמונים העומדים ועיניהם נשואות אליו למען יכפר עליהם ועל חטאיהם, והכהן הגדול עצמו? אין פאר כפארו ואין הדר כהדרו, כולו לבן כמלאך, והוא גבוה ממלאך, נבחר העם היהודי להכנס לפני ולפנים, אל הקודש פנימה, לעמוד לפני המלך ולכפר על בניו כרצונו. זהו הכהן הגדול בצאתו מהקודש. ובפיוט, מתאר הפייטן את כל הפאר הזה, שלא הצלחנו לבטא אפילו חלקיק ממנו, במילים האלו: "כיושב בסתר, לחלות פני מלך, מראה כהן"... הפייטן, מתאר את הכהן הגדול ומביא דגמה לגודלו ועוצם מעלתו, ממי? למי? לאותו איציק היושב בקרן זווית מטה וושא ליבו לאביו שבשמים. "כיושב בסתר"... ואיציק נרעד, גם כי ידע את מעלת ההתבודדות, גם כי ידע והכיר את הפיוט, מעולם לא התעמק במילותיו, מעולם לא חשב ולא ראה כי זהו פירוש הפיוט, וכעת? איציק קם במקומו וניגון מתנגן במוחו, הוא – איציק אינו אבוד, הוא, איציק, לא ישאר ללא תשובה כאשר ישאל "מה עשית למעני?", יש תשובה בפיו, "מלכי, יותר מהכהן הגדול עשיתי לפניך, שכן הוא, פעם בשנה נכנס ואמר השם המפורש לפניך, ואני, במסירות נפש שאין כמותה, מידי יום ויום "ישבתי בסתר" לחלות פניך"... כי זוהי כוחה של התבודדות. "כיושב בסתר", כאותו יהודי היושב בסתרה של קרן זוית, "לחלות פני מלך", ולפרש שיחתו לפניו, כך, כן, בדיוק כך, "מראה כהן", מראהו של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש!!! הנדע כעת כוחה של התבודדות?
אי שם, בעלית גג מטה לנפול, בין חבילות הבגדים שעבר זמנם לבין תנור האפייה שחייו נסתיימו זה מכבר, על ארגז עץ רעוע הניצב הפוך, יושב איציק. אין בידו ספר, עיניו עצומות למחצה, ראשו מוטה אל על כאילו ומבקש לראות הוא את השוכן במרומים ופיו ממלמל. איציק הוא חסיד ברסלב, מה´פשוטים´ שבהם, הוא אינו תלמיד חכם גדול, אביו – לא נסתייע בידו לשלחו לישיבה, משפחתו הגדולה דרשה עזרה בפרנסתה, וכך בגיל 17 לאחר שסיים את חוק לימודיו בישיבה קטנה, נכנס איציק לסייע לאביו הנושא בעול פרנסת המשפחה, רצונו עז היה ללמוד, אך הוא לא נתברך בכשרונות יוצאי דופן, ואם כי קבע לעצמו עתים קבועים לתורה, גם את הסדר הקבוע ב"חוק לישראל" השתדל לא להחסיר, אך תלמיד חכם גדול לא יצא מזה, ויותר מכך לא עלה בידו – למרות רצונו העז – להוסיף. על דבר אחד, לא ויתר איציק מעולם, על ה"שעה התבודדות", מידי יום, בשעה כלשהי אחר הצהרים, היה איציק מניח לעסקיו, פורש לקרן זוית ומפרש שיחתו לפני אביו שבשמים. באחד השיחות הראשונות ששמע איציק כאשר התקרב לדרך ברסלב, אי שם בגיל העשרה, דיבר המשפיע על חובת ההתבודדות, על נעימותה ומתיקותה לבורא, בשפה ברורה ובמילים נפלאות תיאר המשפיע את סדר ההתבודדות, דהיינו הודאה ולאחריה בקשה ושיחה עם הבורא, "כמו שמדברים עם חבר", אוי, עם חבר ממש, אך, אשרינו שזכינו לכאלה חברים, מי יכול לומר, שאל – אמר המשפיע, שהבורא הוא חבר שלו? כולנו, כי רבינו אומר שבהתבודדות צריך לפרש שיחתו "כמו שמדברים עם חבר"... בורא הוא חברינו, הוא מצפה לשמוע מילותינו, תודתינו ותלונותינו, מכאובינו ושמחתינו, הוא מחכה... ואיציק שמע, את המשפט שציטט המשפיע בסוף שיחתו, "ההתבודדות מעלה עליונה וגדולה מן הכל!" לא שכח איציק לעולם. וכך מידי יום באותה שעה, קלטה קרן זוית כלשהי את איציק מיודענו ובשפה פשוטה, בתמימות יהודית, פירש הוא את שיחתו לפני בוראו, הודה לו על חסדיו, קונן לפניו על הרע, על יום מסחר שלא הצליח, על השכן שאינו מצליח לחיות עמו בשלום, על שלום ביתו, על ילדו שלא הצליח במבחן, אפילו על כפתור שנפל, כי כך ראה פעם בשיחה מרבינו, פשוט על הכל. שנים עברו, ואיציק בשלו, כבר גיוו שחוח, כבר עיניו אינן מה שהיו, כבר אינו עובד, כבר בניו ובנותיו נישאו והקימו בתים נאמנים בישראל, מהם המשיכו את חוק לימודם, ממיתים עצמם באהלה של תורה. מהם יצאו לפרנס ביתם, קובעים עתים לתורה. כולם המשיכו לעבוד את ה´ באותה תמימות, כולם הלכו בתמימות ופשיטות בדרך רבינו, ממשיכים מוסר אביהם ואינם נוטשים תורת אמם. * * * אותו יום, נשאר איציק בבית הכנסת אחרי התפילה, כדרכו מאז הפסיק לעבוד, ללמוד את סדרי לימודו הקבועים, משום מה, כבד עליו ליבו אותו יום, הוא לא הצליח לרכז עיניו בגמרה, המילים לא נתחברו לו למול עיניו והוא שקע במחשבות, נזכר בכאב לב שהיה לו עת נאלץ לעזוב את לימודו ולצאת לפרנס את ביתו, בוחן את התוצאות, חושב על מר גורלו ועל פחיתות מדרגתו, "מה אני? אינני שווה מאומה, במה אבוא אל בית דין של מעלה? איך אשא פני לאבי שבשמים שישאלני "ומה עשית עבורי?", וליבו כמו בכה. כך, שקוע בהרהורים נוגים ומכאיבים, ניגש אל ארון הספרים, עיניו נתקלו בספר "השתפכות הנפש", הוא נטל את הספר, פתחו והחל לקרא, ליותר מקריאה לא היה מסוגל כעת. מההקדמה, מהעמוד הראשון והלאה, הוא פשוט קרא... "ולא לחנם מתאר הפיטן את מראה הכהן הגדול בצאתו מבית קדש הקדשים כיושב בסתר לחלות פני מלך, מראה כהן..." (השתפכות הנפש, הקדמה), איציק לא הבין מילה, מה רוצה ר´ אלתר טפליקר (מלקט הספר) ממנו? הוא קרא שוב ושוב ולא הבין. ואז לפתע, כאילו משמים, הבין: ביום הקדוש ביותר בשנה היהודית, הוא יום כיפור, נכנס הקדוש ביותר שבעם הנבחר, הוא הכהן הגדול, אל המקום הקדוש והמקודש ביותר לעם היהודי, הוא קודש הקדשים, וביציאתו אמר בשפה הקדושה שבין השפות, היא לשון הקודש, את השם הקדוש ביותר מבין כל שמות הבורא, הוא השם המפורש. אין מראה כמראה זה, הפאר, ההדר, השמחה העצומה, ההמונים העומדים ועיניהם נשואות אליו למען יכפר עליהם ועל חטאיהם, והכהן הגדול עצמו? אין פאר כפארו ואין הדר כהדרו, כולו לבן כמלאך, והוא גבוה ממלאך, נבחר העם היהודי להכנס לפני ולפנים, אל הקודש פנימה, לעמוד לפני המלך ולכפר על בניו כרצונו. זהו הכהן הגדול בצאתו מהקודש. ובפיוט, מתאר הפייטן את כל הפאר הזה, שלא הצלחנו לבטא אפילו חלקיק ממנו, במילים האלו: "כיושב בסתר, לחלות פני מלך, מראה כהן"... הפייטן, מתאר את הכהן הגדול ומביא דגמה לגודלו ועוצם מעלתו, ממי? למי? לאותו איציק היושב בקרן זווית מטה וושא ליבו לאביו שבשמים. "כיושב בסתר"... ואיציק נרעד, גם כי ידע את מעלת ההתבודדות, גם כי ידע והכיר את הפיוט, מעולם לא התעמק במילותיו, מעולם לא חשב ולא ראה כי זהו פירוש הפיוט, וכעת? איציק קם במקומו וניגון מתנגן במוחו, הוא – איציק אינו אבוד, הוא, איציק, לא ישאר ללא תשובה כאשר ישאל "מה עשית למעני?", יש תשובה בפיו, "מלכי, יותר מהכהן הגדול עשיתי לפניך, שכן הוא, פעם בשנה נכנס ואמר השם המפורש לפניך, ואני, במסירות נפש שאין כמותה, מידי יום ויום "ישבתי בסתר" לחלות פניך"... כי זוהי כוחה של התבודדות. "כיושב בסתר", כאותו יהודי היושב בסתרה של קרן זוית, "לחלות פני מלך", ולפרש שיחתו לפניו, כך, כן, בדיוק כך, "מראה כהן", מראהו של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש!!! הנדע כעת כוחה של התבודדות?
