היוצרת
אני לא יודעת למה אני נמשכת אלייך כל פעם מחדש. אולי בגלל הגאונות שלך, אולי בגלל הנפש הסוערת שלך מרוטת העצבים, אולי בגלל הקנאה , אולי בגלל שאת אינך. כבר שנים שאני משוחחת עם רוח רפאים.גם אני מרחפת בין מלותייך, חורטת את מלותיך, מחפשת בעקבותייך . כול משפט שלך מהדהד בתוכי ויכול להוביל לשעות של התבוננות בעצמי. גם כשרשמת בכבדות את רשימות יומך המתארך, את רשימת המטלות השוחקות שחנקו וליבו את החלק הבוער בגופך חוויתי איך את הופכת את האין הקיומי ליש רוחש. לא יכולה לשים קץ ליחסי הקרבה מרחק בינינו. חודשים בהם אני מתרחקת בניסיון משלי לברוא את עולמי וחודשים שאני מחופרת בך נצמדת עטופה בך כמו בצמר גפן. את העלית שאלות שנשארו פתוחות ומייסרות אותי כי את אינך, כי אי אפשר להישאר ללא עור. עד כמה המאבק על הזהות לדעת מי את, לזקק, לגלות את הקול שלך רושש אותך. אני שומרת על נפשי, לא להעז את המקומות שלך. מקולל המקום שזקוק לאישורים ושאי אפשר בלעדיו, עד כדי כך אי אפשר שהשארת אותם לומר שמותך החיה את יצירתך. המות העניק לך את המקום אליו הכי נזקקת ולא יכולת ליצור. עכשיו את חופשייה לא זקוקה יותר להגן על מי שאת. ביקשת נואשות שחייך יחדרו אל כתיבתך ולא האמנת.נשארת מחויבת לציפיות נאבקת במסגרות. את מפחידה אותי כמו האחרות המיוסרות. כאילו שהטירוף הופך לאישור היחידי להשתחרר מהשרשראות, להתנתק מהגבולות לאי מבודד שעליו הכל מותר ואין תהיות. די לי להעיף מבט על ארון הספרים 'וירג'יניה וולף', 'יונה וולך' 'אביבה אורי'... ואת איך נהרסתן בדרך להיות. לא הצלחת לפרנס את החלק הרעב והוא בלע אותך, גם אותן. האנרוקסיה הנפשית הזו משאירה אותי מבוהלת כשאני רוצה לאכול לפעמים אני מתבלבלת אולי מבוהלת כשאני לא רוצה לאכול. לא מוכנה להיות במקום של נהרסת, שונאת אותך שהפכת לפיתיון שמזמין לסוג של חיים אחרים. אני עוד לא יודעת מה שיחקת את החיים או את המוות אולי את שניהם? לא מכירה אותך גם לא את עצמי. נסחפת אתך למקומות ששתינו לא יכולות. ובכל פעם שזה קורה אני אומרת לעצמי "לא כמוך" בדרך משלי. קראת למילים שלך "לא כלום שנכתב בחופזה"* נכנעת לשלמות כאילו הייתה אלת הבריאה ואני בכל יום עובדת לנתץ אותה עד מותה(גם עלי היא מאיימת המפלצת). אוהבת אותך סילביה פלאת. *היומנים של סילביה פלאת 1950 – 1962 עמ' 607
אני לא יודעת למה אני נמשכת אלייך כל פעם מחדש. אולי בגלל הגאונות שלך, אולי בגלל הנפש הסוערת שלך מרוטת העצבים, אולי בגלל הקנאה , אולי בגלל שאת אינך. כבר שנים שאני משוחחת עם רוח רפאים.גם אני מרחפת בין מלותייך, חורטת את מלותיך, מחפשת בעקבותייך . כול משפט שלך מהדהד בתוכי ויכול להוביל לשעות של התבוננות בעצמי. גם כשרשמת בכבדות את רשימות יומך המתארך, את רשימת המטלות השוחקות שחנקו וליבו את החלק הבוער בגופך חוויתי איך את הופכת את האין הקיומי ליש רוחש. לא יכולה לשים קץ ליחסי הקרבה מרחק בינינו. חודשים בהם אני מתרחקת בניסיון משלי לברוא את עולמי וחודשים שאני מחופרת בך נצמדת עטופה בך כמו בצמר גפן. את העלית שאלות שנשארו פתוחות ומייסרות אותי כי את אינך, כי אי אפשר להישאר ללא עור. עד כמה המאבק על הזהות לדעת מי את, לזקק, לגלות את הקול שלך רושש אותך. אני שומרת על נפשי, לא להעז את המקומות שלך. מקולל המקום שזקוק לאישורים ושאי אפשר בלעדיו, עד כדי כך אי אפשר שהשארת אותם לומר שמותך החיה את יצירתך. המות העניק לך את המקום אליו הכי נזקקת ולא יכולת ליצור. עכשיו את חופשייה לא זקוקה יותר להגן על מי שאת. ביקשת נואשות שחייך יחדרו אל כתיבתך ולא האמנת.נשארת מחויבת לציפיות נאבקת במסגרות. את מפחידה אותי כמו האחרות המיוסרות. כאילו שהטירוף הופך לאישור היחידי להשתחרר מהשרשראות, להתנתק מהגבולות לאי מבודד שעליו הכל מותר ואין תהיות. די לי להעיף מבט על ארון הספרים 'וירג'יניה וולף', 'יונה וולך' 'אביבה אורי'... ואת איך נהרסתן בדרך להיות. לא הצלחת לפרנס את החלק הרעב והוא בלע אותך, גם אותן. האנרוקסיה הנפשית הזו משאירה אותי מבוהלת כשאני רוצה לאכול לפעמים אני מתבלבלת אולי מבוהלת כשאני לא רוצה לאכול. לא מוכנה להיות במקום של נהרסת, שונאת אותך שהפכת לפיתיון שמזמין לסוג של חיים אחרים. אני עוד לא יודעת מה שיחקת את החיים או את המוות אולי את שניהם? לא מכירה אותך גם לא את עצמי. נסחפת אתך למקומות ששתינו לא יכולות. ובכל פעם שזה קורה אני אומרת לעצמי "לא כמוך" בדרך משלי. קראת למילים שלך "לא כלום שנכתב בחופזה"* נכנעת לשלמות כאילו הייתה אלת הבריאה ואני בכל יום עובדת לנתץ אותה עד מותה(גם עלי היא מאיימת המפלצת). אוהבת אותך סילביה פלאת. *היומנים של סילביה פלאת 1950 – 1962 עמ' 607