האוקינוס השקט
New member
היום.....
...אותם חיים לא נמחו לגמרי, אלא בשברים פזורים, במידה שהשאירה זכרונות מעורפלים ועכשיו נראה ששוב היעד נמצא בטווח ראיה. היום אני בן 15 חשב לעצמו. הוא ישב על המרפסת והביט בכוכבים. מאז היה קטן תהה לגבי משמעות הכוכבים , לגבי החלל ומיקומנו ככדור הארץ וכאדם ביקום האינסופי הזה. כשהיה בן 12 הוריו קנו לו טלסקופ חובבני והוא בילה את מרבית שעותיו מביט דרכו אל השמים. הוא מעולם לא הצליח להבין את האובססיה שלו לגבי הכוכבים, הוא תירץ את זה בכך שאין הרבה מה לעשות בעירה השוממת הזאת אבל בתוכו הוא ידע שזה בגלל שהוא פשוט בודד. הוא הרים את ידו ועיסה את רקתו, כאב עמום הזדחל אל ראשו, כאב שכבר היה מוכר לו . מאז שזכר את עצמו הוא סבל מהכאב הזה אבל כל הבדיקות והרופאים רק הראו שהכל בסדר, יותר מזה, הוא מעולם לא חלה , עד כמה שידוע לו הוא אפילו לא הצטנן. כשהיה ילד נהג להשתעשע ברעיון כי גם הוא כמו סופרמן בא מכוכב אחר ויש לו כוחות על אבל הוריו נהגו לצחוק מזה ולטעון שהוא ילד רגיל ככל הילדים עם דמיון מפותח. הוא קם מהספסל וירד מהמרפסת אל הדשא, הוא נשכב על הדשא ופרש את ידיו לצדדים. ליבו כמה למשהו והוא לא ידע למה. הכאב העמום הפך לחד וליבו נקרע. הוא רצה שהכאב יעבור אבל הוא ידע שהכאב מביא איתו גם משהו אחר, משהו מנחם, כמו זכרון ישן. הוא מעולם לא הצליח להזכר עד הסוף או להבין את פשר ההרגשה שהכאב נתן לו. דמעה החלה זולגת במורד פניו. נמאס לו להתגעגע, לכמוהה ולתהות לגבי משהו שמעולם לא פגש. הוא ידע שמקומו לא פה, הוא רק לא ידע איפה כן מקומו. הוא הרגיש לא שייך. פעם הוא דיבר על כך עם אימו, אבל היא טענה שככה מרגישים כל המתבגרים, הוא היה מאמין לה לולא המבט המבוהל על פניה כשדיברו. הוא התנער מהזכרון והתיישב. ברכיו צמודות אל חזהו וידיו סביב ברכיו, הוא הניח את ראשו על מרפקו 'היום יום ההולדת שלי' חשב שוב 'אני בן 15 ומרגיש זקן' . הוא שוב הביט לשמיים וראה כוכב נופל ' אני רוצה לדעת' אמר ולא הוסיף, מקווה שהפעם תתגשם משאלתו. הוא גירד את ראשו, הוא הרגיש חסר מנוחה , כפות ידיו החלו להזיע והוא קם על רגליו . הוא הפנה את ראשו אחורה והביט בבית שלו, הבית היה חשוך הוריו כבר ישנו. אימת הבדידות אפפה אותו , הוא הרגיש את העול בכל איבר בגופו, בכל פעימת לב. הוא כבר ידע מה עליו לעשות, הוא רק פחד מזה. הוא נכנס בשקט אל תוך הבית ורשם פתק להוריו , לקח את תיקו ויצא מהבית. הוא החל לרוץ , הוא לא ידע לאן, אבל הוא רץ. רץ בכל כוחו. הפעם הוא היה נחוש.המילים שכתב להוריו עוד הדהדו בראשו 'אם אופי הוא גורל אז המאבק הוא יעוד , לא בחירה. אוהב בכל ליבי בנכם היחיד וויליאם' היום חבר'ה וויליאם בן 4 . מזל טוב לו
...אותם חיים לא נמחו לגמרי, אלא בשברים פזורים, במידה שהשאירה זכרונות מעורפלים ועכשיו נראה ששוב היעד נמצא בטווח ראיה. היום אני בן 15 חשב לעצמו. הוא ישב על המרפסת והביט בכוכבים. מאז היה קטן תהה לגבי משמעות הכוכבים , לגבי החלל ומיקומנו ככדור הארץ וכאדם ביקום האינסופי הזה. כשהיה בן 12 הוריו קנו לו טלסקופ חובבני והוא בילה את מרבית שעותיו מביט דרכו אל השמים. הוא מעולם לא הצליח להבין את האובססיה שלו לגבי הכוכבים, הוא תירץ את זה בכך שאין הרבה מה לעשות בעירה השוממת הזאת אבל בתוכו הוא ידע שזה בגלל שהוא פשוט בודד. הוא הרים את ידו ועיסה את רקתו, כאב עמום הזדחל אל ראשו, כאב שכבר היה מוכר לו . מאז שזכר את עצמו הוא סבל מהכאב הזה אבל כל הבדיקות והרופאים רק הראו שהכל בסדר, יותר מזה, הוא מעולם לא חלה , עד כמה שידוע לו הוא אפילו לא הצטנן. כשהיה ילד נהג להשתעשע ברעיון כי גם הוא כמו סופרמן בא מכוכב אחר ויש לו כוחות על אבל הוריו נהגו לצחוק מזה ולטעון שהוא ילד רגיל ככל הילדים עם דמיון מפותח. הוא קם מהספסל וירד מהמרפסת אל הדשא, הוא נשכב על הדשא ופרש את ידיו לצדדים. ליבו כמה למשהו והוא לא ידע למה. הכאב העמום הפך לחד וליבו נקרע. הוא רצה שהכאב יעבור אבל הוא ידע שהכאב מביא איתו גם משהו אחר, משהו מנחם, כמו זכרון ישן. הוא מעולם לא הצליח להזכר עד הסוף או להבין את פשר ההרגשה שהכאב נתן לו. דמעה החלה זולגת במורד פניו. נמאס לו להתגעגע, לכמוהה ולתהות לגבי משהו שמעולם לא פגש. הוא ידע שמקומו לא פה, הוא רק לא ידע איפה כן מקומו. הוא הרגיש לא שייך. פעם הוא דיבר על כך עם אימו, אבל היא טענה שככה מרגישים כל המתבגרים, הוא היה מאמין לה לולא המבט המבוהל על פניה כשדיברו. הוא התנער מהזכרון והתיישב. ברכיו צמודות אל חזהו וידיו סביב ברכיו, הוא הניח את ראשו על מרפקו 'היום יום ההולדת שלי' חשב שוב 'אני בן 15 ומרגיש זקן' . הוא שוב הביט לשמיים וראה כוכב נופל ' אני רוצה לדעת' אמר ולא הוסיף, מקווה שהפעם תתגשם משאלתו. הוא גירד את ראשו, הוא הרגיש חסר מנוחה , כפות ידיו החלו להזיע והוא קם על רגליו . הוא הפנה את ראשו אחורה והביט בבית שלו, הבית היה חשוך הוריו כבר ישנו. אימת הבדידות אפפה אותו , הוא הרגיש את העול בכל איבר בגופו, בכל פעימת לב. הוא כבר ידע מה עליו לעשות, הוא רק פחד מזה. הוא נכנס בשקט אל תוך הבית ורשם פתק להוריו , לקח את תיקו ויצא מהבית. הוא החל לרוץ , הוא לא ידע לאן, אבל הוא רץ. רץ בכל כוחו. הפעם הוא היה נחוש.המילים שכתב להוריו עוד הדהדו בראשו 'אם אופי הוא גורל אז המאבק הוא יעוד , לא בחירה. אוהב בכל ליבי בנכם היחיד וויליאם' היום חבר'ה וויליאם בן 4 . מזל טוב לו
