היום

היום

היום במקרה הגעתי לבית קברות להלוויה שלאבא של חברה ובמקרה זה היה בית הקברות שבו נקברו היום הילדים הקטנים שנרצחו ביחד עם אימם בקבוץ מצר. ובמקום להיות עם החברה הכאב שלראות את האבא שזה עתה קבר שני ילדים חמודים וקטנים וחפים מפשע פשוט התגבר על הכל והעלה דמעות בעינים. ושוב המחשבות על כמה שהכל אכזרי ובלתי הגיוני במדינה הזאת היכה בי באכזריות. ורציתי לגשת לאב ולחבק אותו והגיד לו שאני איתו אבל לא היה לי אומץ וגם לא ידעתי מה להגיד .אבל זה כל כך כואב ואני רק רציתי לנחם שלכם בכאב ודמעות פופקורן
 

BooBee

New member
קראתי, יבבתי... ../images/Emo10.gif

אבל אני חייבת להראות לכם גם כאן, לא יודעת, זה מתחבר לי כל כך. ההספד הכי מרגש ששמעתי אי פעם.... פשוט קורע. אבי אוחיון מספיד את אשתו ואת שני ילדיו, שנרצחו בקיבוץ מיצר. כל כך קשה.
 
"ללטאות יש כשרון כזה.."

מתוך אינספור המקרים שמסביב, אתה מקהה. דברים עוברים לידך ואתה ממשיך עם החיים שלך כאילו.. רגיל. ולא שומע. לא רואה. אתה רוצה להמשיך לחיות.. ואי אפשר להיות בתוך זה כל הזמן. ואז אחד מכמה תופס אותך פתאום. איש אחד מרעיד לך את הלב. זנב הלטאה, או הפקניק בגשם, או האשה שחלמה על גן משחקים וילדים שגדלים בלי פחד. ואיש רגיש, קרוע וכואב, שחושב שאפשר לעשות עסקים עם אלוהים. "הכנפיים לא הספיקו.."
 
למעלה