היום...../images/Emo16.gif
עברו 16 שנה מאז שאימא שלי נפטרה (תאריך לועזי). כואב לי מאוד, לא רק בגלל התאריך הסימבולי, יותר בגלל שאין לי למה ולמי להתגעגע (להזכירכן, אני בת 17.5), ובכל פעם התאריך מגלם את חוסר-האונים הזה. עוד יותר קשה לי עם העובדה שאני לא יכולה להביא את עצמי לעבור את שערי בית הקברות. בפעם האחרונה שהייתי שם הייתי בערך בת 11, ואני זוכרת שהיה לי לא נעים מאבא שלי, כי בכיתי נורא. מאז, כל שנה אני מסרבת בתוקף לחזור, להניח פרחים ולנקות את המצבה. אני לא יודעת למה, פשוט בלתי אפשרי בעיניי להיות במקום הזה. אולי בגלל שהאבן הגדולה והעצובה הזו מסמלת את השוני והכאב שלנצח אשא, ושאני מבלה חלק גדול מימיי בניסיון להסוות. אני מקווה שעד השנה הבאה אני אתעשת ואצליח להיכנס לשם בלי להתמוטט מבכי או להרגיש הרגשה רעה בכל איבר בגוף.
עברו 16 שנה מאז שאימא שלי נפטרה (תאריך לועזי). כואב לי מאוד, לא רק בגלל התאריך הסימבולי, יותר בגלל שאין לי למה ולמי להתגעגע (להזכירכן, אני בת 17.5), ובכל פעם התאריך מגלם את חוסר-האונים הזה. עוד יותר קשה לי עם העובדה שאני לא יכולה להביא את עצמי לעבור את שערי בית הקברות. בפעם האחרונה שהייתי שם הייתי בערך בת 11, ואני זוכרת שהיה לי לא נעים מאבא שלי, כי בכיתי נורא. מאז, כל שנה אני מסרבת בתוקף לחזור, להניח פרחים ולנקות את המצבה. אני לא יודעת למה, פשוט בלתי אפשרי בעיניי להיות במקום הזה. אולי בגלל שהאבן הגדולה והעצובה הזו מסמלת את השוני והכאב שלנצח אשא, ושאני מבלה חלק גדול מימיי בניסיון להסוות. אני מקווה שעד השנה הבאה אני אתעשת ואצליח להיכנס לשם בלי להתמוטט מבכי או להרגיש הרגשה רעה בכל איבר בגוף.
