היום רקדנו.

היום רקדנו.

הבטחתי ליום-טוב שאספר לו איך הייתה ההרקדה שלנו. ומתחשק לי לספר בפורום. תזכורת:בשבוע שעבר סיפרתי שקרה אצלנו אסון,ורוקדת מקסימה שלנו לא תרקוד יותר לעולם. שאלתי איך אפשר לחזור לרקוד באותו מקום, והרבה ניסו לעזור. תודה שוב לכל התומכים. אז היום הייתה הרקדה. כל השבוע דיברנו בינינו, כל החברים, מה נעשה, איך נבוא לרקוד עם כל הזכרונות והכאב. החלטנו ביחד שאין דרך אחרת, חייבים להגיע ולהמשיך לרקוד. הייתה הרקדה מצומצמת. הרבה לא הגיעו. המתח ניכר היה בכולם. מה יהיה,איך נשמח ונרקוד כשדמותה מול עינינו? ירון שם מוזיקה,הרגליים התחילו לזוז,והערב החל. קשה לי לתאר מה קרה שם היום. רקדנו, וכל פעם מישהי אחרת ברחה החוצה לבכות. צחקנו בריקוד אחד,ובזה שאחריו בלענו את הדמעות. לפני ההפסקה, רוקדת הקריאה שיר שנכתב, ואי אפשר לתאר את העצב שעטף את כולנו. התחבקנו ובכינו. תתארו לעצמכם לרקוד את הריקודים הכי שמחים בגרון חנוק מדמעות. ירון היה מדהים שאי אפשר לתאר. הצליח להעביר ערב כל כך קשה עם המון רגש ואמפטיה, ידע בדיוק מה לשים ומה לאמר ומתי. הוא לימד אותנו את "היה חזק" בתחילת הערב. באמצע הערב, הוא שם אותו שוב,וביקש שנקשיב למילים. בכינו ורקדנו. נורא. אני מקווה שבשבוע הבא יהיה יותר קל. תודה ששימשתם לי כתף. לילה טוב.
 
כי ריקודי עם

זה משהו של "ביחד" זוהי פעילות מאחדת, המקרבת לבבות. הכח שלריקודי העם הינו ב"ביחד" שכולם יודעים את הצעדים ומבצעים אותם יחדיו וגם, פעמים רבות, כמו אצלכם, מרגישים יחדיו. זוהי התמציתשל הפעילות הזו. הדברים נכתבים אליך, חדשה ומתלהבת וברמיזה לרק-דן ותגובתו ליענקלה על ריקודי עם אינדיודואליסטים. ו... תהי חזקה.
 
../images/Emo204.gif לחדשה ומתלהבת...

לא יצא לי לנחם אותך בפעם הראשונה שכתבת לנו על אובדנכם, ואני מבקשת לנצל את ההזדמנות הזו כדי להביע את תנחומי.....
שמחתי לשמוע שבכל זאת חזרתם לרקוד, גם אם בלב כבד ועם דמעות... במשך שנות ריקודי קרה לי, פעמיים, שבנות שהכרתי היטב {ואחת מהן, רקדנית נפלאה שהייתי קרובה אליה ואהבתי במיוחד
} עזבו אותנו כך, לתמיד... גם לי היה אז קשה לרקוד כאילו כלום לא קרה ולקח לא מעט זמן להתאפס על ההרקדה ולא לראות את החלל שהותירו. כל ריקוד הזכיר הזכיר אותן, תנועותיהן הייחודיות היו חסרות לנוף הכללי. קשה היה לראות את הבנזוג מנסה לרקוד כשדמעות בעיניו... ולכם לבטח קשה עוד יותר כי המקום קטן וכולם מכירים את כולם.... כך שכל שנותר לי לומר הוא: אל תשכחו, אך המשיכו לרקוד, זה הדבק המחבר אתכם גם למי שכבר אינה רוקדת עוד....
 
תודה לכם. רק תוספת להבהרה

חשוב לי להסביר- האסון לא גמר את חייה- אלא את חוט השדרה מהצוואר ומטה. היא משותקת. לגמרי. ולא תוכל לעולם לחבק את ילדיה. או ללכת. או לרקוד. כל כך עצוב שקשה לנשום.
 
../images/Emo204.gif טוב שהבהרת...

כי באמת השתמע אחרת.... אכן, עדיין עצוב מאוד מאוד.....
מקווה שאתם יכולים להעניק לה את התמיכה הנפשית {ואולי גם הפיזית...} שהיא זקוקה לה.... וגם לחבק אותה...
 
למעלה